הגורם הראשוני להתפתחות ועליית הלאומיות במאה ה-19 היה נפוליון. משפט מוזר אך –”נפוליון כבש את אירופה והכיבוש הביא איתו את רוח החופש”. כן. החיילים הצרפתים שהיו בכל מקום, עד שניגפו, סיפרו לתושבים המקומיים על “רוח המהפכה הצרפתית”. הוגי-דעות מקומיים, שכבר היו חשופים קודם-לכן לכתבי הפילוסופים הגדולים של המהפכה, בודאי רוסו, וולטייר ומונטסקייה, התחילו לכתוב בעצמם מאמרים פובליציסטיים ברוח זאת. אמרתו המפורסמת של נפוליון “בתרמילו של כל חייל נמצא שרביט המרשל” הייתה חלק מהאווירה. מפקדי גדודים וחטיבות וארמיות כבר לא רק מבין האצולה אלא כל חייל וקצין שיהיה ראוי לכך על פי כישוריו האובייקטיביים, יוכל להגיע עד למעלה.
ועידת-וינה של 1815, אחרי נפילת נפוליון בווטרלו, החליטה וניסתה להחזיר את המצב באירופה ל”מה שהיה”. כאילו לא הייתה המהפכה הצרפתית, כל הגבולות יוחזרו ל-1789 והמלכים יעלו על כסא מלכותם, וכדומה.

אלא שאי אפשר היה להחזיר את המצב לקדמותו. בצרפת עצמה אנו זוכרים את מהומות 1830 בזכות הספר והסרטים שבאו בעקבותיו ל”עלובי-החיים” של היגו. יוון הראשונה שהתקוממה בסיסמה “חירות או מוות” נגד הטורקים. באיטליה המפורדת מזה כמעט אלף וחמש מאות שנים, קם הפילוסוף מאציני והטיף לאחדותה תוך השתחררות מהכובשים הזרים. פולין שסבלה מזה מאות שנים מחלוקתה בין השכנות, שחרורה וכיבושה מחדש, הייתה בין הנלהבות. ובאירופה התחילו אנשים לחשוב שהם כבר לא רק נתינים של קיסר או מלך אלא חלק מדבר גדול יותר שהוא “עם”. אם ד’ארטניאן המוסקטר היה גסקוני ורק אחר כך, אולי, צרפתי, בני עמים שונים באירופה מצאו עצמם קרואטים וסרביים וצ’כים וסלובקים ומקדונים וסרדים (מסרדיניה) וקורסיקאים וכדומה.
קמו תיאוריות של “מהו עם” ונקבעו כללים אקדמיים המצריכים הכרה בכמה אלמנטים משותפים(אך אין חובה שיהיו כולם) כגון דת, שפה משותפת, מנהגים, מאכלים, שירה וריקודים מסורתיים, גיבורים משותפים מן העבר, וכדומה. שנת 1848 מוכרת לכל כשנת “אביב העמים” שכן בכל אירופה התפשטה התפישה שהיא מורכבת מעמים שונים וכולם רצו פתאום עצמאות.

הסיבה השנייה להתפתחות הלאומיות הייתה המהפכה התעשייתית. אם עד כה רוב תושבי אירופה היו חקלאים שהיו צמודים לאדמתם או כבעלים או כצמיתים, הכירו את שכניהם לכפר, את הכומר המקומי ואולי את העיירה השכנה אליה נסעו לירידים, באה המהפכה התעשייתית ודרשה כוח-אדם עובד. איכרים עזבו את כפריהם ונדדו לערים זרות ולחברת אנשים זרים. אך אז גילו כי אותם אנשים דומים להם מאוד באלמנטים מסוימים שמניתי, והנה הם אולי ממחוזות שונים של הארץ אך בני אותו עם.
כדי להמחיש לבני-העם, שעדין היו ברובם נבערים מדעת, את התפישה שהייתה כה חדשנית לרובם, הזדקקו המובילים לספרות “מעודדת” ולמה שמכונה” ספרות עממית”.
במסגרת הספרות המעודדת נכתבה בפולין הפואימה הענקית “פאן טדיאוש” ובאיטליה הסדרה בהמשכים “הלב”. בגרמניה קם ביסמארק עם הוגי-דעות מקומיים שהטיפו לאיחוד גרמניה שהייתה מפוצלת לעשרות נסיכויות ורוזנויות וכדי להגיע לכך היה עליהם ליצור את הרוח של האחידות והגורמים המשותפים. הם פנו אל סיפורי-עם, כגון “סיפורי האחים גרים” למוסיקה, לאגדות נבלונגים ואגדות-עם אחרות המפארות את המין הארי.
הספרות העממית ככללה פורסמה בעיתונים בהמשכים. זה אפשר לסופרים גם לא מוכרים לנסות את מזלם ושימש כתחרות בין העיתונים. על כן היה צורך שיהיו בסיפורים כמה אלמנטים משותפים: מתח מתמיד, בודאי בין פרק לפרק, עליות וירידות בגורלם של הגיבורים ו”כמעט מעשי-ניסים” הקורים להם ברגע האחרון לכאורה לחייהם, אהבות נכזבות ובכי רב, אויב מסוים לגיבורים המזנב בהם ללא הרף, לאורך כל הספר ולעיתים גם בספר הבא, היפרדות של בני משפחה שלא מרצונם ומפגשים מרגשים אחרי שנים בהם מי שהפך הבכיר בהם “משחק” קצת עם האחרים עד שהוא חושף עצמו (ראה פגישת יוסף ואחיו), הזדקקות לאירועים היסטוריים מוכרים וידועים , גם אם הסופרים נטלו לעצמם חירות ויצירתיות גדולות בתיאורים שלהם, ושימוש בדמויות היסטוריות אהודות ומוכרות כגון של הסולטן סלאח א-דין או של ריצ’רד לב-הארי. בספרות העממית שהייתה לז’אנר חדש ובלתי מוכר, ונראתה בתחילה כז’אנר נמוך בדרגה לעומת הספרות הקלאסית, השתמשו הכותבים להחדרת רעיונות חדשים כאילו “בדלת האחורית”, מה שלא יכלו לעשות טוב יותר בכתיבה פובליציסטית.

בתוך כל אלה קמה גם אצל היהודים, קודם-כל בגרמניה ומשם למזרח אירופה, התחושה של לאומיות יהודית. עדין לא “ציונות”, להיפך, אך הבנה של הקשר העמיותי בין “צרפתים בני דת משה” לבין “גרמנים בני דת משה” וכדומה. הם לא יכלו להחשות , בדור השני והשלישי לתנועת “ההשכלה,” עם העלייה בהתבוללות, ולהניח לנוער היהודי להזדקק רק לספרות העממית הגרמנית, פן יושפעו אלה ויעזבו את העם לחלוטין. היה צורך ביצירת “ספרות עממית” חדשה שתהיה נפוצה ותביא את קוראיה להתאחד, לפחות באופן תפישתי ומחשבתי, עד שקם הרצל שלנו.

אינני יודע על מפגש חשאי או גלוי של היוצרים היהודים שדנו איך לכתוב או על מי לכתוב אך התוצאה הייתה כאילו נועדו בניהם והחליטו.
השאלה הראשונה הייתה על מי לא לכתוב? צריך לזכור כי עם עלית הרגשות הלאומיים אצל העמים הייתה גם עלייה באנטישמיות. היהודים הואשמו תמיד כי הם “אומה בתוך אומה”. היה אסור להפגין משהו המצדיק זאת על כן לא יכתבו על בר-כוכבה או החשמונאים כיוון שזה מעודד,לכאורה, געגועים לארץ ישראל. סופר בשם לודויג וולפסון כתב בספרו “ציפורי ורומא” על מנהיג המרד היהודי ברומאים במאה הרביעית אך זה היה יכול להתקבל כי מכאן נתקבעה הגלות.

על אחיהם היהודים ככלל לא היה משהו מלהיב לכתוב. דמות היהודי הכפוף, החיוור, הנאנח תחת הפריץ והכפוף לרבניו ללא שום תושייה להוציא עצמו ממצב זה, ככלל, לא הלהיבה. במיוחד התגברה מחשבה זאת לאור הגלים של היהודים ממזרח אירופה שנסו מפני הפוגרומים מערבה למדינות גרמניה ובהחלט לא עשו “רושם מכובד” בלשון המעטה.
אם הספרות הגרמנית השתמשה הרבה בגיבורים מימי-הביניים, לא ראו הסופרים היהודים מקום להזדקק להם,
בודאי לא בגרמניה בה היו הימים רק רדיפות ורציחות.
כל כך טבעי היה, על-כן, לבחור ביהודים ספרדיים, הן כאלה והן כאנוסים. לגבי המשכילים הגרמניים היה “תור הזהב” היהודי בספרד (גם טרם התקבע המושג הזה) תקופה אידיאלית- אזרחים שווי-זכויות, חיים בשילוב מלא עם שכניהם, גאים המגיעים למשרות הגבוהות ביותר בממלכה, מפרים את סביבתם ומופרים על ידה. יהודי גרמניה חשו נחותים מול המודל הזה של היהודי הספרדי, פתיחותם של הספרדים לעולמות שסביבם כולל המדעים והידע הכללי. לא סתם אימצו הזרמים הליברלים ביהדות את נוסח התפילה הספרדי ובנו את בתי הכנסת שלהם בסגנון ספרדי. השימוש בדמות הספרדים נעשתה גם כדי להצביע בפני השלטונות על כך שהיהודים יכולים להשתלב היטב בכל חברה אזרחית אחרת אם רק יאפשרו להם זאת ולא יגבילו אותם.
הספרות הספרדית של טרום המאה ה-19 התייחסה ברובה לכך שרוב “המפורסמים” הם צאצאי בית-דוד. כך כבר ב”ספר היוחסין” לאברהם זכות, מהמאה ה-16, וב”שלשלת הקבלה” של גדליה אבן-יחייה מאותה מאה. כך גם אצל משכילים בני המאה ה-18 הייתה התייחסות חיובית ביותר אל היהודים הספרדיים וכתבו על יצחק אברבנאל, על הרמב”ם ועל משה רפאל אגילר.
אפשר אולי להציע כי דמות הספרדי נבע מתיאור היהודייה רבקה, בתו של יצחק אצל “אייבנהו” של וולטר סקוט הבריטי. עיניה השחורות ושיערה הכהה.
נוצר תיאור אידיאלי של דמות היהודי הספרדי:”וכי מה סבורים אתם שדומה הוא לאחד הבחורים שלנו כאן, שאינם יודעים לשבת או לעמוד כראוי וחותם “לא יוצלח” טבוע במצחם?לא. הראתם עדין בן-ספרד זה המתהלך בעולם כאחד הנסיכים בן חורין חופשי וגא….”(מתוך “גיבורי מצודת-יורק” של יצחק אשר פרנקולם).
היהודי הספרדי הוא בעל תושייה היודע לקשור קשרים בכל מקום ומשתמש בהם קודם-כל למען אחיו. הוא בעל כושר-גופני, אלמנט מאוד חשוב, לעומת האשכנזי. גבורתו היא מוסרית- אלא אם כן יש צורך מיידי כדי להציל את המלך (“השר מקוצי”) הוא יימנע מפגיעה ברשע בעצמו ויסתייע בשלטונות החוקיים.
ומכאן לאנוסים. כל-כך מעניין לקרוא עד כמה הכירו אנשי אשכנז, לפחות המשכילים בהם, את תולדות האנוסים, הסבלות שעברו בידי האינקוויזיציה ומלחמותיהם האישיות לשרוד תוך דבקות דתית עילאית מה שאין המצב כיום.
כמה אלמנטים המאפיינים את “ספרות האנוסים”- התפילות המרובות וההקפדה על שמירת-המצוות גם בקטעים מאוד מסוכנים, סיוע לנוצרי מכובד מאוד, מלך כמו ריצ’רד ב-“השר מקוצי” או נסיך ב-“יעקב טיראדה” של ש”י פין) שיזכור את הטובה שנעשתה לו, הוא או בתו (מריה טרזה) גם אחרי שנים רבות, ההיעלמות לשנים רבות והשיבה לפגישה המרגשת, נישואין שמחים בין דמויות הגיבורים (“בית אגילר” ו- “מצודת יורק”), היהודי החכם והמנוסה השם ללעג את הנוצרים, וכדומה.

איני יכול כמובן לדון באנוסים בלי לשאול “מה עם דונה גרציה נשיא ועם חתנה יוסף נשיא”?
לגבי דונה גרציה כמעט מובן מאליו כי לא יכלו לגייס את דמותה, עד כמה שהיא ענקית, כדמות מפתח להזדהות עימה. קודם-כל בהיותה אשה. הנשים היהודיות, ככלל, היו מאוד פשוטות, לא משכילות, עוסקות במשק הבית, בשמירה על חגי-ישראל ועל הכשרות , בחינוך הילדים ודאגה לשידוכים טובים.
הנשים לא יכלו להזדהות עימה וגם הגברים. כי היה צורך בדמות גברית חזקה ומרשימה. מעבר לכך הרי גרציה הטיפה לחזרה ארצה ופעלה בנושא בנמרצות. אסור היה, כפי שכתבתי, להציע דמות כזאת להזדהות של היהודים.
לגבי יוסף נשיא האמת שלא מצאתי אזכור, במסגרת הסקירה לקראת כתיבת נייר זה, לדמותו המופלאה. הוא ראוי לעוד ועוד מחקרים הן אודות דמותו והן אודות פועלו. יחד עם זאת אין לי ספק כי כאשר התחילו לכתוב אודותיו, למשל פרופסור יוסף קלאוזנר ב-1912 או פרופסור בצלאל רות ב-1950, היה לפניהם אותו תיאור של הסופרים מהמאה ה-19של האנוס, גבה הקומה הזקופה, בעל זקן שחור ועיניים יוקדות וחכמות, יודעות-כול.
במסגרת הירתמות הסופרים היהודיים למשימה, ידוע ביותר הד”ר מאיר מרקוס להמן, שהיה המוציא לאור של העיתון “האיזראליט” וגם רבה ל קהילת מיינץ. הוא כתב עשרות רומנים וסיפורים היסטוריים בגרמנית, תחילה בהמשכים בעיתונו ואחר כך כספרים שלמים. ספרו הידוע ביותר הוא אודות משפחת אגילר הידועה. הספר מכיל את כל האלמנטים הספרותיים שציינתי ומסביר איך הגיעה דיאגו ד אגילר להיות ברון אוסטרי בווינה ובעל הזיכיון להפצת מוצרי-הטבק באימפריה האוסטרית.
לטעמי יצירת מופת.על משפחת אגילר המעניינת אכתוב בנפרד.

נכתב בידי גיורא ברק,
מחבר הספר “גרציה מליסבון” וראש העמותה הציבורית “הלפיד שבלב” לקירוב אחינו צאצאי-האנוסים.
(הסתייעתי במאמרה של ד”ר ניצה בן-ארי, “עלייתו ונפילתו של היהודי הגא” ובמבוא ובאחרית-דבר של ד”ר תרצה הכטר לתרגומה לספר “משפחת אגילר”).