שורשי האנטישמיות

האנטישמיות נמצאת אתנו, בפועל, לצערנו, גם כיום. בשנה האחרונה התרבו, באופן משמעותי, האירועים האנטישמיים בעולם בכלל ובאירופה בפרט. מאפיין בולט בגל החדש הוא קישור בין ביקורת, במיוחד של חוגי השמאל בעולם, למה שהם מכנים “מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינאים”, לאנטישמיות.

שרידיה של האנטישמיות מהעבר, בכל מקום אליו אנו מטיילים ובמיוחד, כמובן, באירופה , שרירים וקיימים. צריך רק לזכור ולהתבונן.

כאשר אני, כמדריך טיולים ,מגיע לאתרים שונים, איני יכול שלא להזכר במוראות האנטישמיות שם. כך, למשל, כשאני עוצר
עם הקבוצה לקנות קצת פירות וירקות ב”קמפו די – פיורי” היפה בלב רומא, אני נזכר בשריפת ספרי התלמוד שם, ב-9 לספטמבר,
1553(במקום בו נשרף ג’ורדנו ברונו ב-17 לפברואר 1600).

כנ”ל במקום בו עומדת כיום כיכר הקונקורד בפריס- לכאן הובלו 24 עגלות עמוסות בספרי- התלמוד והועלו על המוקד בשנת 1242 .

בבקרי בפלאזה- מאיור שבלב מדריד, אני נזכר ב”אוטו- דה- פה” שהתרחש כאן, בדיוק במרכז הכיכר ,במקום בו ניצב פיסלו של פיליפ ה-3 ,באמצע המאה ה-16. ובבקרי בכיכר רוסיו המחודשת בליסבון, איני יכול שלא להזכר במדורות שהוזנו בגופות אנוסים בפרעות של 1506, בהן נהרגו, נשחטו ונשרפו אלפיים אנוסים בתוך 3 ימים.
אני יכול לעמוד בכיכר ולדמיין את אלפי השיניים שהתגלגלו, אחרי שוך הלהבות, אל בין מרצפות- האבן, ובהקו והחזירו את אור האבוקות , בלילות, כמו האבנים הלבנות המשובצות בין מרצפות הבזלת בפומפי.
במקום בו עומד כיום, במעלה אותה כיכר רוסיו, התיאטרון הלאומי ע”ש המלכה דונה מריה סקונדה- עמד במאה ה-16 מטה האינקויזיציה הפורטוגלית, שהיתה הרבה יותר קשה ואכזרית מזו הספרדית.

אסור לנו, לדעתי, כישראלים, להתעלם מהעבר היהודי בן 2000 שנים, גם אם הוא מאיים וגם אם נוסעים לח”ול כדי ליהנות ולכייף.
.

“האנטישמיות” הוא מונח מודרני המתאר את השנאה ליהודים. למרות היות המושג מודרני היהודים סבלו משנאה זו כבר מהמאה ה- 6 לפ”הס, לאחר גלות הבית הראשון.

ברצוני להציג כאן , בהפשטה הנדרשת, את שורשיה של אותה אנטישמיות. הדברים נכתבים ממש לאחר יום השואה ויום – העצמאות.
מעבר להבנת שורשי האנטישמיות, המסקנה הברורה המתבקשת ואותה צריך כל ישראלי לחוש – למרות הקשיים והמאבקים שהיו ועוד יהיו, טוב שאנו בארצנו , חופשיים ומשוחררים מעונשם של הרשעים.

שנאת-הזר

אצל כל העמים, בכל התקופות, היתה, וקיימת גם כיום ,התופעה של שנאת זרים. היוונים כינו אותה-“כסנופוביה”.
שנאת הזר נבעה , קודם-כל, מחולשה או מתחושה של חולשה – מי שאינו מבין את הזר כולל תרבותו, אמונותיו,
מנהגיו ומראהו החיצוני, חושש שמנהגי הזרים ישפיעו עליו עצמו ,על המקורבים אליו, על סביבתו ועל החברה כולה בה הוא חי.
השפעה זו אולי תפגע ואף תמוטט את אושיות החברה בה הוא חי. בעקבות חיקוי אפשרי של מינהגי הזרים ופולחניהם,
עלולה תרבותם להשתלט ובעקבות השתלטות רוחנית, תבוא השתלטות פיסית, כלכלית, מדינית.

אזכיר , למשל, את העובדה, שכיום עשויה להיראות כמבדחת , שגולדה מאיר ,ז”ל, כראש-ממשלה , אסרה על כניסתם ארצה של חברי להקת החיפושיות, שכן “תרבותם”, תסרוקותיהם והאופן בו הם נהגו להופיע על הבמה נראו לה מאיימים.
דוגמה טובה ומוחשית לשנאת זרים אחרים ,בצורה קיצונית, היא היחס המשפיל, המדכא ואף ההורג ומחסל (בתקופת הנאצים) כלפי האוכלוסיה הצוענית באירופה. דיכויים נמשך גם כיום, ברמות שונות של חומרה, בצ’כיה ובהונגריה.
“שינאת-הזר” כלפי היהודים נבעה משלושה היבטים :

אי-ההבנה ואי היכולת והרצון להבין את “השונויות” שלהם.
הקנאה בהצלחותיהם של היהודים בכל מעשי ידיהם.
הצורך במיצוב עצמי גבוה מעל מישהו אחר.
אנסה להסביר את הדברים להיבטיהם השונים:

השונויות

הגבלות על האוכל – גם כיום מי שמבקר בהודו, למשל , ורואה את הרעב העמוק ואת הפרות המטיילות בכל מקום להנהתן,
עשוי להתקשות בהבנת ההימנעות מאכילתן. בעולם העתיק רוב בני האדם חיו רוב הזמן במצב של רעב ואפילו רעב עמוק.
כאשר הזדמן מזון אכלו ואף נאבקו עליו אחד בשני. והנה קבוצה של אנשים שמרצונם החופשי נמנעים מאכילת מגוון גדול
של מאכלים הנראים טובים ומזינים להפליא. זה “שיגע” את כל מי מהיה מודע לכך.

שמירת השבת – גם כן לא היתה מובנת. בעולם שבו הפרנסה מצויה בקושי רב לגבי כולם, הנה מפסיקים היהודים את עבודתם מוקדם ביום מסוים ולא שבים אליה אלא אחרי יממה וחצי ! יש לזכור כי בעולם העתיק עבדו כל הזמן. לא היה קיים מושג של יום מנוחה שבועי !
בהקשר הזה אזכיר גם את שנת השמיטה של החקלאים – ננסה לראות זאת בעיניהם של בני התקופה – גם כך היה מאוד קשה להוציא לחם מן הארץ. לא היה ידוע מחזור הזרעים, הבהמות אף פעם לא סיפקו מספיק דשן ואמצעי העבודה היו פרימיטיביים מאוד. והנה היהודים יורדים מעל הקרקע לשנה שלמה, בינתיים עולה וצומחת צמחיית פרא ואחרי שנה צריכים להתחיל את הכל מההתחלה.

המילה – זה בודאי אחד הדברים המוזרים ביותר שידע העולם העתיק על היהודים – איך לוקחים את העולל שזה עתה נולד ומסירים באכזריות (ככה זה, כמובן, נראה מבחוץ ) חלק מגופו ! והוא צורח עד כלות נשמתו וכולם סביבו צוהלים ושמחים וחוגגים. וכאשר נשאלים היהודים לפשר הענין, הם עונים – ככה ציווה אותנו אלוהנו! לא סתם בתקופות שונות בהיסטוריה כאשר הוטלו גזירות שונות על היהודים ,היה איסור המילה אחד האיסורים הנפוצים. קודם כל היה רצון לפגוע בנקודה שנראתה והובנה כמאוד חשובה ליהודים. דבר אחר הוא הפחד שנבע מאי ההבנה. כיוון שלא הבינו מה בדיוק עושים שם, קשרו את המילה עם סירוס. בעולם העתיק היו תופעות של סירוס כמעשה עונש או כנקם או לצרכי השפלה. היו דתיים קיצונים שהיו מסרסים את עצמם כדי להימנע מפיתויים מיניים.
( הקיסר הרומי הדרינוס, במאה השניה לספירה, אסר גם הוא על המילה בקושרו אותה לסירוס. בתקופתו ואף לפניו, היתה ירידה בילודה בקרב הרומאים. הוא שחשש שהמילה, כפולחן הקשור בסירוס, תתפשט ברחבי האימפריה, כדרכם של פולחנים שעברו ואומצו בין העמים, והתוצאה תהיה היתמעטות האלמנט הרומי הנחוץ לשם שליטה ברחבי האימפריה.)

אכילת- המצות – בין התופעות שציינו הנוכרים כשונות ומשונות אצל היהודים היה נושא המצות של פסח. לא רק שהיהודים נמנעים מאכילת מיני מאכלים במשך כל השנה, הנה בתקופת האביב, הם דוחים את הלחם שהיה מאכל כל-כך נפוץ ועממי ומקובל, ועוברים לאכילת הדבר הקשה והמוזר כל-כך.

לא במקרה, על – כן, עלילות דם רבות שטפלו על היהודים במהלך ההיסטוריה , היו קשורות בפסח ובהליך אפית המצות ,ולא היה צריך הרבה, כאשר רצו להמציא עלילה שתשמע אותנטית, לקשור את אפית המצות עם הצורך בדם ילדים נוצרים לשיפור הלישה.
בחיתוך-עץ ידוע מהמאה ה-15 מתואר באופן מפורט כיצד רצחו היהודים את סימון הקטן מטרנטו ( בשנת 1475) והקיזו את דמו לשם ערבובו במצות. העלילה נתקבלה והשתרשה כל-כך ברחבי אירופה עד-כי מאה שנים לאחר מכן הוכרז הילד סימון כ”מבורך” (שלב לפני הכרזתו כקדוש) הכנסיה. (בסוגריים אציין כי, באופן פרדוכסלי, במקומות רבים בהם שררה שכנות טובה בין היהודים לבין שכניהם ,היו השכנים נהנים דווקה לטעום ולאכול מן המצות בפסח, אותן ראו כמין עוגה מיוחדת, תופעה הקורית בישראל של היום עם בני-המיעוטים שגם הם מחכים כל שנה לפסח).

הניקיון – בעולם העתיק ,ולמעשה עד, כמעט, העת החדשה, אנשים לא היו מתרחצים. ולא רק שלא היו מתרחצים כי לא הספיקו או לא יצא להם, אלא שבמשך תקופות ארוכות ובמקומות שונים בעולם, שררה התפיסה כי רחצה מזיקה לבריאות שכן היא גורמת להסרת שכבת המגן הטבעית שהגוף מייצר.
במאה ה-16, כאשר רצו לתאר את הנקיינות “הכפייתית” של המלכה אליזבט הראשונה מאנגליה, אמרו עליה: ” SHE TOOK A BATH ONCE MONTH -NEED IT OR NOT!”

והנה היהודים מתרחצים פעם בשבוע, בערב שבת, ובנוסף לכך בערבי-חגים, מחליפים את בגדיהם לבגדים נקיים, מכבסים אותם ,הנשים הולכות לבית מרחץ בימים נוספים במשך החודש, ובקיצור-“פולחן” שלם של נקיינות . התופעה הזאת הייתה כל-כך מובהקת בשונותה לעומת התנהגות כלל התושבים עד כי בתקופה בה רדפה האינקויזיציה אחרי “נוצרים חדשים”, אחד הסימנים המובהקים ל”אשמתם” היה כאשר מישהו משכניהם היה רואה אותם חוזרים מבית-המרחץ בבגדים נקיים. מסיבה זו היו האנוסים, במקרים רבים בונים את בתי-המרחץ או את מקווי-הטהרה, חפורים במערות נסתרות, כשם שעשו, אגב, לגבי תנורי המצות.

במסמכי האינקויזיציה הפורטוגלית מסופר, בין השאר, על חוטב עצים בשם דייגו שהיה חי בגפו במעבה היער באחת ממושבות פורטוגל באפריקה. שכניו הילשינו עליו שהוא נוהג לטבול בנהר פעם בשבוע וחוזר ממנו לבוש בחולצה לבנה ! האיש נדון לשריפה וחזר לפני מותו לשמו העברי – אברהם.

באמצע המאה ה-14 פרצה באירופה מגיפת – הדבר הנוראה שקטלה כשליש עד מחצית מהאוכלוסיה. התיסכול והפחד ותחושות אין-האונים היו עצומות. בתנאים כאלה ישנה נטיה טבעית לחפש אשם כלשהו. במצב כזה , מי יכול להתאים לכך טוב יותר מאשר היהודים ? כאשר התמותה בקרב היהודים היתה פחותה יותר כתוצאה משמירת ההגיינה, הזעם געש ונוצרו עלילות-דם שהיהודים הם שהרעילו את הבארות ומהם באה הרעה. בפרעות נרצחו רבבות וקהילות שלימות כגון זו של וורמס, למשל, או קהילת פרנקפורט, נחרבו לחלוטין.

כאן תבוא השאלה – איך הכירו הגויים כל-כך טוב את היהודים על מנהגיהם השונים עד שיכלו להגיע למצב של חרדה מפניהם?

ובכן אפשר לאמר שהיהודים נדדו מאז ומתמיד. כבר בימי שלמה המלך הגיעו ספנים עבריים לחופי אפריקה ויש הסוברים שהגיעו אף אל חופי הודו. במאות ה-3 וה- 2 לפ”הס אנו מוצאים מושבות של יהודים כמעט בכל נמלי הים-התיכון .
מושבה יהודית פירושה שכונה מאורגנת היטב בה מכירים כולם את כולם, יש שירותים קהילתיים כגון בית-מרחץ, מקווה, בית-כנסת, תנור-אפיה לשבת. יהודי שהיה מגיע לנמל כלשהו מספיק היה לו לשאול היכן השכונה היהודית ומיד היו מפנים אותו אליה .

ולמרות שהיהודים שאפו תמיד לגור אחד ליד השני ,עדין היו מעורבים עם שאר התושבים, קושרים קשרי-ידידות, לפעמים אף מתחתנים עם נכרים. כמובן שבמסגרת החיים היום-יומיים , המסחר , התעשיה הזעירה וכו’ לא היו מחיצות בין חלקי האוכלוסיה השונים. כך יכלו הגויים להכיר את מנהגי ואורחות-החיים של היהודים.

הקנאה

הקנאה היא תכונה אנושית עתיקה ובסיסית. כאשר היא מופיעה במידה סבירה היא מתקבלת בחייכנות ואף בסלחנות. אך כאשר היא עולה על גדותיה, כבר אין מקום לחיוך – פגיעתה יכולה להיות קשה ביותר.

מאז ומתמיד היו היהודים מושא לקנאה של הסובבים אותם. כנראה שיש בנו איזה משהו שגורם לנו להצליח בכל מעשי-ידינו חרף רדיפות והגבלות-תעסוקה והחרמות כספים ורכוש, מפעם לפעם, וגירושים ממקום למקום, ועוד.

הרומאים נהגו לכנות את הים-התיכון “MARE NOSTRUM” היינו ,”הים שלנו”. למעשה אפשר לאמר שהים התיכון היה הים שלנו – של היהודים.

הזכרתי כבר את שכונות היהודים שהיו בכל נמל. כבר בזמן האימפריה הרומית התקדמו היהודים עם הכוחות הלוחמים וחיילות- המצב אל פנים היבשת אם כעבדים ויותר מאוחר כמשוחררים, ואם כרוכלים וסוחרים. אפשר לאמר שדווקה הצרכים הדתיים המיוחדים והמוקפדים לא רק שלא הפריעו להצלחה אלא אף סייעו לה וחיזקו אותה . האיסור שהיה קיים לגבי יהודים, ברוב המקומות, ברוב התקופות, להחזיק רכוש דלא-ניידי, הרגילם לעסוק במקצועות בהם המוצרים הם ברי – ניידות. כך, למשל, כל הקשור בתעשיית הטכסטיל. כך הצורפות ,תעשיית הנעליים ומוצרי העור. וכמובן כל הקשור בחלפנות ובהלוואות בריבית.

על-פי עקרונות הדת הנוצרית, לנוצרים אסור היה להלוות כסף כנגד ריבית מנוצרים אחרים. על-כן הוטלה המשימה הזאת על כתפי היהודים ואף נקבעו אחוזי הריבית אותם מותר יהיה לגבות, על-ידי השליטים והראשויות. והיהודים, כדרכם, עשו חייל והרוויחו כספים רבים .

העיסוק, אם-כן, בסחורות ניידות, איפשר ניידות בלתי-רגילה ובלתי-מוגבלת . יהודים נדדו וכך למדו ודברו שפות רבות. כאשר סוחר יהודי היה מגיע לאיזה מקום היה לו יותר קל לעשות עסקים מאשר לזולתו הגוי – הוא נפגש עם סוחרים יהודים בני-המקום, דיבר איתם בלשונם בתיבול דברי-קודש והוזמן לבתיהם לעשות את השבת. לעיתים, אם היה רווק, כבר שודך בו במקום לעלמה יהודיה מקומית, או שהיה מונה ומספר על קרוביו וקרובותיו שהגיעו לפרקם והיו מתחילים בגישושים לחתימת התנאים. בביקורו הבא יכול להיות שכבר הביא עמו עלמה להשיאה לאברך מקומי, או שהיה לוקח עמו, אל מקום מגוריו ,מישהי או מישהו. כך גדלה הפריסה המשפחתית ואיתה גדלו גם הקשרים העסקיים והאימון ההדדי.

דובנוב מתאר את מקומם ומעמדם של הספנים העבריים בים-התיכון (“דברי ימי עם-עולם”, כרך ד, עמ 62): “על תפקידם החשוב של סוחרי-ישראל במסחר הימים ההם (המאה ה-9 לס”הנ) מרמז הביטוי השגור בתעודות מהזמן ההוא: “הסוחרים היהודים והאחרים” “NEGOTIATORES JUDAEI ET ALII” כאשר האחרים היו פרנקים ,ספרדים, יוונים, ערבים ואיטלקים .

דוגמה מובהקת לשנאה עזה ליהודים, עקב מנהגיהם השונים והצלחותיהם, מובעת כבר בספרו של ההיסטוריון הרומי טאקיטוס, בן המאה ה-1 לס”הנ. בספריו על ההיסטוריה של הקיסרות מתקופת נירון קיסר ועד סוף המאה ה-1, כולל סיפור החרבת בית-המקדש שלנו ע”י טיטוס, הוא מתייחס רבות ליהודים ושנאתו שופעת .הנקודות שהוא מציין לרעתם הן: התבדלות משאר האומות, ברית-המילה ,בוז לדתות אחרות ולפולחניהן , “התעשרות קלוקלת”, כלשונו ובכלל , שנאת כל בני המין האנושי שאינם יהודים.

(אגב, ספריו של טאקיטוס חזרו ונתגלו לעולם “המודרני” על-ידי הסופר האיטלקי, בן הרינסאנס, בוקצ’ו, שגילה אותם במנזר מונטה-קאזינו המפורסם- זה שעל כביש נאפולי-רומא, שעליו נערכו קרבות קשים בימי מלחמת-העולם השניה. לאחר הפצתם בדפוס ברחבי אירופה השפיעו דברי טאקיטוס על רבים, כולל דיעותיו על היהודים).

ברורות, על-כן, הסיבות הטבעיות לקנאה ולשנאה. כאשר אליה מתחברת האנטישמיות הדתית ,העוצמה הופכת להיות אדירה. לא סתם רתחו “הנוצרים הישנים” בספרד מכעס על-כי “הנוצרים החדשים” יכלו להתקדם במעלות החברה והכלכלה, בעקבות התנצרותם ובכך הוסרו כל המגבלות התעסוקתיות שעמדו בפניהם, מעבר להישגים שכבר השיגו כיהודים. על-כן טרחו וצרפו אל הקנאה, גם נימוקים תיאולוגיים.

הצורך במיצוב עצמי

כל אחד יודע כי תמיד יהיו אחרים שהם “יותר” ממנו – יותר יפים, חכמים, גבוהים, עשירים, נחמדים וכו’. אבל איש אינו רוצה להיות אחרון בשורה, למטה. מאז ראשית ימי החברה האנושית, היה קיים דחף פנימי למצוא מישהו שהוא יותר נמוך. נראה, לדוגמה, את “משחק” המעמדות בהודו, שם גם בקרב המעמדות הנמוכים ישנו המאבק מי נמוך יותר. או שנראה בארץ הגירה, כמו ישראל או ארה”ב, למשל, איך כל עליה הופכת את זו שבאה בעקבותיה לנמוכה יותר מבחינת המעמד החברתי.

כך, מאז ימי העולם העתיק, היה קל לכולם, כאשר זה התחבר ליחס לשונויות השונות שהיצגתי, לראות או להפוך את היהודים לאחרונים בשורה. כל אחד, ולו האיש הפשוט והנמוך ביותר, יכול היה לאמר לעצמו – יש נמוך ממני. היהודי !

האנטישמיות הדתית הנוצרית

מאז הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הדת הנוצרית כדת מורשית, תחילה, ואח”כ כדת הרשמית של האימפריה הרומית בתחילת המאה ה-4 לס”הנ (בהשפעת אמו ,הלנה) סבל העם היהודי סבל בל יתואר, שלא היה לו דוגמה ומקביל מעולם. הרדיפות האין- סופיות, ההשפלות למיניהן, הפרעות והרציחות עד לשיאן כפי שהתגלמה בשואה- כולן , על כל עצמתן, נבעו בעיקר, מעבר למה שציינתי, מההיבטים הדתיים של האנטישמיות.

כל עוד הנוצרים נרדפו ע”י הרומאים הם לא עסקו ביהדות וביהודים. כל מעייניהם היו מושקעים בהישרדות, מצד אחד ,ובהטפה מיסיונרית וטיפוח פולחן הקדושים, מצד שני. היהדות, בכל אותה עת, היתה דת מוכרת, מותרת בפעילות בלא כל בעיות מיוחדות.

בועידת הכנסיה בעיר ניקאה ב- 325 לס”הנ , כאשר קודם כל היתה מטרתה לקבוע כללים מוסכמים ואחידים לעיקרי האמונה ודרכי הפולחן , מצאו לנכון גדולי הכנסיה דאז לעסוק, לראשונה, גם בשאלת היהודים. הותחל המאבק בן מאות השנים !

הנקודה הראשונית בבעיתיות בין הדתות היא שאלת האחריות לצליבתו של ישו.
ההאשמת היהודים ב”רציחתו” של המשיח, היתה על-פני השטח והוטחה בפני היהודים חדשות לבקרים. רק בעשורים האחרונים למאה ה-20, בשנת 1965, בוטלה ההאשמה ע”י האפיפיורים יוחנן ה-23 ואחריו ע”י יוחנן פאולוס ה-2.
יש לזכור ולהדגיש כי ישו חי, קודם-כל , כיהודי שומר-מצוות ומת כיהודי. על-פי המסורת הוא נדון למוות ע”י הסנהדרין והוסגר לרשות, לידי הרומאים, לשם ביצוע גזר-הדין. גם על-כך יש ויכוח אם הסנהדרין, שהיתה ידועה כמקפידה מאוד בדיני נפשות, היתה גוזרת מיתה בערב פסח ולא היתה ממתינה לדיון נוסף ומעמיק יותר לאחר החג. קטונתי מלהיכנס לסוגיה זאת. השופט המנוח חיים כהן כתב בנושא את סיפרו הידוע “משפטו ומותו של ישו הנוצרי”.
על-פי האוונגליון של מתי הציע הנציב להמון היהודים לבחור את מי משני המועמדים להוציא להורג: את ישו או את בר-אבא. הציבור בחר לשחרר את בר-אבא ואז, ע”פ המסופר אמר להם הנציב כי הם אלה שהחליטו וידיו נקיות. ההמון ענה ואמר:”דמו עלינו ועל בנינו”! בכל-אופן ברור כי מי שנתן את ההוראה לצלוב את ישו היה פונטיוס פילטוס , הנציב הרומאי לפרובינציית יהודה, באשמה של הסתה ברורה למרד (הרבה חוקרים מסכימים כי אימרתו המפורסמת של ישו ” תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים”, היתה תמיכה במרד המיסים ובשל הכרזתו שהוא מלך היהודים.

יש כאן נקודה בעייתית נוספת- ישו הוכר ומוכר ע”י הנוצרים עד היום כבנו של האלוהים שנשלח בכוונת מכוון אל האדמה על-מנת שבסופו של דבר יומת ביסורים ויכפר בדמו ובפצעיו על כל חטאי האנושות. אם כך, אם אמנם היהודים גרמו למותו בצליבה, הרי עשו זאת שלא מרצונם וללא כוונת זדון אלא על-פי הכוונה עליונה ! זה מה שנקרא “להחזיק את המקל משני קצותיו”.(הפתרון התיאולוגי לסתירה זאת אומר כי, אמנם, ישו נשלח על- מנת שיומת וכולי, אך היהודים כאשר בחרו בו להיות מומת ולא בבר-אבא, ראו בו אדם רגיל ולא ידעו כי הוא בן- האלוהים).

האמת היא שהנקודה של האחריות למותו של ישו עולה מדי פעם, במיוחד ע”י רמות נמוכות של נוצרים אך ההאשמה הכבדה יותר המופנית כלפי היהודים היא בכך שאינם מכירים בהיותו של ישו משיח, בן האלוהים !

בכל מסעות הסבל שנגזרו על היהודים, כל מאמצי המטיפים למינהם, חוקרי וקלגסי האינקויזיציה, מטרתם האחת היתה לגרום ליהודים להודות באלוהותו של ישו, ואם ימירו את דתם ויתנצרו, באחת גם יפטרו מאשמת- הריגתו.

ישו לא יסד את הדת הנוצרית. עקרונותיה גובשו ע”י פאולוס, הוא שאול התרסי, יליד תרקיה שבאסיה הקטנה, פטרוס ,הוא שמעון הדיג, ותלמידיהם ממשיכיהם.
פטרוס, שעשה רבות להבאת רבים בצל הדת החדשה, ובהם, קודם-כל, יהודים מאסיה הקטנה, היה חייב להתייחס להבדלים, כפי שהוא ראה אותם, בין היהדות לבין הנצרות. הוא הכיר ביהודים כעם-הבחירה והכיר בקדושתם של כתבי-הקודש, הת”נך , ועל-פי הכרה זאת נכנס התנ”ך לספרות-הקודש הנוצרית בתור “הברית-הישנה”.
אולם, קבע פטרוס, הבחירה האלוהית בעם ישראל כעם-הבחירה “על-פי הבשר”, היינו העברה משפחתית מאב לבן, מועברת אל עם-ישראל החדש – עם – ישראל “על-פי הרוח”, היינו, אל הנוצרים שהכירו בישו כמשיח שנשלח ע”י האלוהים אל האדמה כדי לכפר במותו על כל חטאי המין האנושי ובתוך כך , קודם – כל על “החטא הקדמון”, הוא חטא אכילת פרי עץ-הדעת שבעטיו גורשה האנושות מגן-העדן.

לפי פטרוס וממשיכיו, הברית בין – הבתרים בטלה ומבוטלת עם הופעת ישו. מאחר והיהודים סירבו להכיר בו כבמשיח-אלוהים, ולא רק זאת אלא אף בגדו בו והיסגירוהו להורג – הם איבדו את זכותם להיות עמו הנבחר של אלוהים וזכות זאת עוברת רק אל מי שמכיר, ויכיר בעתיד, בישו.

באותה ועידת-ניקאה עלתה, לראשונה, השאלה – אז מה לעשות עם היהודים ? תחושת הכח שנבעה מההכרה שניתנה ע”י הקיסר והתחושה שכל עוצמתה של הקיסרות , שעד-כה הופנתה לרדיפתם, עכשיו עומדת לצדם ואף למצוותם, הביאה למחשבה שיש לנצר את כל היהודים ומי שיסרב יושמד. מתנגדי הרעיון גרסו כדלקמן- עד היום אנחנו נרדפנו והיהדות התקיימה ללא פגע והיתה הדת המונותאיסטית היחידה, ובכל-זאת כמעט ולא הצטרפו אליה הפאגאנים. אם נשמידם, הרי שוב נשאר אנחנו בתור הדת השונה מיתר האמונות. החידוש שיש לנו להציע, ואנו רוצים וחפצים לצרף אל מסגרתנו כמה שיותר מאמינים חדשים, לא יבלוט ולא יוכר. אם, לעומת-זאת, נשמור אותם בחיים, בעצם קיומם כבלתי – מאמינים, הם יבליטו את מיוחדות המאמינים.

על כן נוצרה וגובשה הנוסחה הבאה: יש להשאיר את היהודים בחיים בתור “עדי-האמונה” –“TESTES FIDEI” אלא שיש לשמרם במצב של השפלה וביזיון וסבל יום-יומי, כדי לחזק את אמונתם של אלה שכבר מאמינים, להראות לאלה שעדין לא הצטרפו לכנסיה איך מתייחסים אל הבלתי-מאמינים, וכמובן, להעניש את היהודים על קשי-ערפם. בדרך אגב, אולי השפלה זו תגרום להם , בכל-זאת, גם-אם במאוחר, להצטרף.

עמדה זאת, של הכנסיה, ניסח מחדש אוגוסטינוס הקדוש, שהיה הבישוף של העיר HIPO בתחילת המאה ה- 5: יש ואפשר לשלב את היהודים בחיי היום-יום , יש לשמור ולהקפיד על מעמדם הנחות ביחס לנוצרים בתוך החברה הנוצרית, אך בתנאים נחותים ומשפילים.
האפיפיור גרגוריוס הגדול, בן המאה ה- 6, חיזק את הנימוק מדוע יש ,לדעתו , צורך בקיומם של היהודים עלי-אדמות – הואיל והם מהווים עדות חיה לעתיקותם ומקוריותם, ומכאן לתקפותם הדתית, של כתבי-הקודש.

הועלתה גם השאלה אם יש ,בכל-זאת, אפשרות לנצר את היהודים בכח. המדיניות הרשמית שאומצה – אם נפעיל כח הם עשויים להתנצר ובכך נאבדם בתור “עדי-האמונה”, כאמור. על-כן לא יעשו מעשים ישירים לשם ניצורם.

הבעייה העיקרית היא שלא נקבעו כל כללים והלכות מה פירוש “השפלה”, מה פירוש “הענשה”, מה פירוש “כח לשם המרת-הדת”. וכגודל הבלבול והמבוכה, באין כללים מחייבים, באו הפרשנויות, אם ברמה עולמית, ארצית או מקומית, באו האילתורים ובאה התחרות – מי מציק, ופורע, ומנשל והורג ביהודים יותר מהאחרים.

לשאלת הפעולות שנעשו בספרד לניצור היהודים התייחסתי במאמרי אודות הסיבות לגירוש ספרד ואעסוק כאשר אתייחס לכל נושא האנוסים.

פעולות גלויות נעשו , בכל-זאת, בכל רחבי העולם הנוצרי, להביא יהודים לידי התנצרות. בספרד כבר בימי השלטון הויזיגותי, מהמאה ה-5, ואח”כ בצרפת, אנגליה, גרמניה וכמובן, באיטליה ובתוכה-במדינת האפיפיור ברומא.

אני רוצה להתייחס רק לפרדוכס הגדול שנוצר – כיוון שגדל, כתוצאה מהלחצים, מספר המתנצרים, במיוחד בספרד, מעמדם שופר והם יכלו לתפוס מישרות בכירות במימשל ואף בשורות הכנסיה, קמה זעקת “המקופחים”, אלה שטענו שעקב כך נחסמה דרכם שלהם להתקדמות.
על-כן נחקקו בטולדו ,בשנת 1449, ,חוקי “טוהר-הדם” הראשונים. המיוחד בהם הוא שאם בתחילת הדרך, כפי שראינו, נהפך לחלק מ”עם-הבחירה” כל מי שחבר לנצרות או יתנצר אי – פעם בעתיד – לגבי היהודים נוסחו פתאום אמירות חדשות: שכיוון שהם מנוונים “בבשרם” והם בעלי תכונות רעות בבסיסם, התנצרותם אינה משנה כהוא זה מתכונות רעות אלה. אסור להאמין להם ויש להמשיך לרדפם ולהשפילם גם אם, לכאורה, הם התנצרו. כלומר חזרנו לדבר על “הבשר” והפסקנו לדבר על “הרוח”!

איני רוצה להרחיב בנושא הפרעות והרעות שעברו עלינו באירופה. זו הרי מסכת אין-סופית ומתמשכת שסיפרי ההיסטוריה גדושים בה. הזכרתי את הפרעות בתקופת הדבר. אוסיף ואזכיר את אלו של תקופת מסעי-הצלב, כאשר נוצרים שהיו בדרכם לשחרר את קבר ישו מידי המוסלמים (אותם כינו “הכופרים”) אמרו, בהשפעת המטיפים וגדולי הדת – כיוון שאנו בדרכנו לטפל בכופרים שבארץ הקודש, נוכל כבר, בדרך, לטפל, סוף-כל-סוף, בכופרים החיים כל הזמן בקרבנו, ביהודים. רבבות שילמו בחייהם.

מבחינת עיסוקם של היהודים בכספים, אם בחלפנות ואם בהלוואות בריבית, קיימו אותם השלטונות כעין “ספוג פיננסי”, כפי שהגדיר זאת דובנוב – איפשרו להם לגבות ריבית די גבוהה, על-מנת שישרדו, שכן רבים מהחייבים היו משתמטים או נעלמים מבלי לשלם את חובם . היהודים צברו , מפעם לפעם, הון גדול, וכאשר השליט היה נזקק באופן דחוף לכסף מזומן , היתה לו כתובת ברורה – אם זה יהודים כבודדים ואם מיסים והיטלים מיוחדים שהיו מוטלים על הקהילה כולה. לקהילות היו נוהלים והרגלים כיצד לקבוע את חלקו של כל אחד או כל משפחה בתוך החוב הכללי.

אפשר לאמר בביטחה שזה היה המצב, בכל רחבי אירופה, החל מימי-הביניים המוקדמים ועד העת החדשה.

דוגמות להשפלות “יום-יומיות”:

אני רוצה להציג בפני הקורא דוגמות של השפלות “ יום-יומיות” שהוטלו על היהודים, בין אם על-פי הוראות האפיפיורים עצמם או על-פי יוזמות מקומיות של שליטים או מסיתים.

חובת המגורים בשכונות סגורות
אמנם היהודים עצמם שאפו תמיד לגור באופן מרוכז כדי לקבל בקלות את השירותים הדתיים והקהילתים, אך היו כאלה שמרצונם התגוררו מחוץ לשכונות- היהודים.
הגבלות מגורים הוטלו מפעם לפעם, בד”כ כאשר היה איזה לחץ חיצוני והפתרון הקל ביותר היה – ללחוץ על היהודים. כך, למשל, במאה ה-13, כשפעלו תנועות הכפירה בצרפת, הוכרחו היהודים לעזוב מגוריהם בכפרים ולעבור לגור בתוך תחומי – הערים, מחשש שהכפריים ה”בורים” יהיו נתונים ביתר קלות להשפעתם הרעה של היהודים.

במקומות רבים התחילה הגבלת מגורי היהודים בשכונות סגורות מתוך כוונה טובה – כיוון שהם חיו בתוך סביבה שונה עד עוינת, קיבלו עליהם השליטים, שאגב ראו את היהודים כרכושם הפרטי, את הגנתם ושיכנו אותם בתוך שכונות סגורות מוקפות חומות כדי שבמקרה של פרעות יוכלו לסגור את השערים ולמנוע פרעות בהם. כך היה המצב, למשל, בערי ספרד כגון קורדובה או סביליה בתקופה המוסלמית. אלא שהימצאות היהודים כבר, כעובדה קיימת, בשכונות משלהם, מסיבה זו או אחרת, היוותה בסיס לסגירתם בשכונות אלה בכפיה.

במאה ה-16 ,בתקופת “הקונטר-רפורמציה” (המאבק הכנסייתי כנגד מרטין לותר ואח”כ כנגד יתר תנועות הרפורמה ( ניתנה הפקודה האפיפיורית לסגור את היהודים בשכונות סגורות (ההיסטוריונית ברברה טוכמן תיארה את האבסורד באקט זה בספרה “מצעד האיוולת”) מתוך פאניקה שתקפה את הכנסיה – פתאום היא חשה את עצמה מוקפת משני צדדים – מהצד האחד, היהדות הנושפת בעורף (אתייחס לכך בהמשך ) ומהצד השני, פתאום, אויב חדש. במי יותר קל לטפל ? ביהודים !

אני רוצה, בהקשר זה, להתייחס, בקצרה, לקורותיהם של שני גיטאות- הגיטו בונציה וזה של רומא. הביטוי הוא אותו אחד- “גיטו” ,אך המקרים שונים:

הגיטו בונציה – כתוצאה של מאבקים ומלחמות פנים – איטלקיות – (מדינות “ליגת – קמברי” שאורגנה ע”י האפיפיור יוליוס ה- 2 נגד ונציה ) ברחו מאות יהודים שחיו בשטחים שבשליטת ונציה במרחב עמק – הפו לתוך ונציה. השלטונות רצו לעשות סדר והציעו, בשנת 1516, לנציג הקהילה איזור שתוכנן להיות בית – היציקה החדש של העיר, למגוריהם. באיטלקית- לצקת בבית- יציקה –GETARE . וכיוון שיהודים מבטאים ג דגושה בלבד, זה נהיה “גיטו” ומכאן עבר לכל הגיטאות בהמשך (יש עוד נוסחאות לשוניות ). אולם יש לזכור כי הגיטו בונציה לא הוקם מכעס או שנאה. היה כאן ענין של הסדרת מגורים של מיעוט אתני מסוים, כשם שבאותה ונציה הוקם “פונדק התורכים” עבור המוסלמים ו”פונדק הגרמנים” (“טדסקי”) עבור הפרוטסטנטים. זה היה נוהל מקובל בערים שונות בעולם, במיוחד ערי – הנמל, אליהן הגיעו מבקרים ממקומות רבים, לשכן כל בני עם, או מיעוט אתני, עם הקרובים להם. בעכו שלנו, לדוגמה, בזמן מסעי – הצלב, היו שכונות נפרדות לבני ונציה, לבני פיזה ולבני גנואה.
אמנם, על היהודים בונציה הוטלו מגבלות שונות, כגון, איסור היציאה מתחומי הגיטו בלילות או חיובם ללבוש בגד מיוחד ביוצאם העירה – אך כל זה היה ברוח התקנות המקובלות בתקופה, ללא כעס. יותר מאוחר, כאשר הגיעו לונציה היהודים האוריינטלים – יהודי ספרד שכבר הספיקו לנוע בכל מרחב הים – התיכון, ניתן להם למגורים בית – היציקה הישן של העיר, על – מנת שיהיו, מצד אחד, קרובים לאחיהם היהודים, אך מצד שני, שלא יהיו צריכים, כמיעוט שונה בהרגליו, לחיות עם אנשים השונים מהם. עיקרון זהה עמד בפני ראשי הרפובליקה במאה ה-16, כאשר הגיעו יהודים מגרמניה. עבורם הוקצה “הגיטו החדש ביותר” NOVISIMO -.

גיטו רומא – סיפור אחר לגמרי. האפיפיור פאולוס ה-4, לאחר ששימש קודם – לכן כראש האינקויזיציה , נתן פורקן לשנאתו ליהודים. עוד אחזור בהמשך אל ה”בולה” המרושעת שפירסם. בכל – אופן, היהודים צווו, ביולי 1555, להיסגר ברחוב אחד, מנותקים משאר חלקי – העיר, (הרובע היה במקום הגרוע ביותר – צמוד לשפת נהר הטיבר, כאשר בכל פעם שהנהר עלה על גדותיו, וזה קרה הרבה בתקופה ההיא, הוצפו כל בתי הגיטו). מותר היה לקיים רק בית – כנסת אחד. הם חויבו למכור כל נכסי – דלה – ניידי שברשותם, ועוד. אמנם, במרוצת השנים, ניתנו פה – ושם הקלות, הותרה הרחבת הגיטו כאשר הגיע לכלל פיצוץ – אוכלוסין, היו הקלות באשר לסימני – הזיהוי שעלו וירדו מבגדיהם על – פי נטייתם של האפיפיורים השונים, אך חובת המגורים בגיטו נשארה. רק ביום 9 ביולי, 1789 , לאחר כיבוש איטליה ע”י צבאות נפוליאון, אוחדו חובות וזכויות היהודים לאלה של כלל האוכלוסיה והם היו רשאים, כמובן, להתגורר באשר רצו.
הגיטו, אגב, למטייל ברומא כיום, היה משפת הנהר, לפני בית- הכנסת הגדול והשמור של היום, פנימה וצפונה עדOTAVIA ‘ VIA D ובמזרח, עד לפני תיאטרו – מרצ’לו. ברובע יש, גם כיום , מסעדות כשרות ואפשר לקנות מוצרים יהודיים.

סימנים מיוחדים בלבוש

הוועידה הלטרנית ה- 4, ב-1215, חזרה והדגישה את חובתם של היהודים ללבוש בגדים ועליהם סימני- זיהוי מיוחדים או בגדים מיוחדים, על – מנת שכולם יוכלו לזהותם כיהודים. כן נקבע, באותה ועידה, הצורך לבודד אותם משכניהם ולמנוע מגעים פיזיים ובמיוחד – מגעים מיניים.

הסימנים היו בדר”כ בצורה של טבעת צהובה ( ROUELLE בצרפתית או ROTELLA באיטלקית ). במקומות אחרים היה לטלאי צורת עיגול מלא, כולו או בחלקו. באנגליה הוכרחו היהודים לשאת טלאי בצורת 2 לוחות – הברית בצבע כרכום (לשם הבהרה אציין כי המגן- דוד הצהוב לא הוכר כלל בימי – הביניים ). לעיתים חויבו היהודים גם לחבוש מגבעות מיוחדות, מחודדות או תפוחות.
בקסטיליה שבספרד, הוכרחו , בתחילת המאה ה- 15, לשאת סימן אדום-בוהק על בגדיהם. כמו-כן הוקפד מאוד שבגדי- היהודים יהיו מאיכות גרועה או בינונית. נאסר עליהם להופיע בציבור בבגדי- פאר.

כפי שהיה לגבי חובת המגורים בשכונות מבודדות, גם בנושא סימני- הזיהוי היו הוראות מתחלפות שבוטלו, לחלוטין או שפשוט לא הקפידו על ביצוען, או שהוכרזו, מידי- פעם מחדש, אם על – פי צוו מלכותי או “בולה” אפיפיורית והוקפדו מאוד. היו מקומות וזמנים בהם היה צורך לשאת את הסימנים בכל מקום, כולל בתוך הרובע היהודי. במקרים אחרים היתה החובה רק ביציאה מתוך הרובע החוצה, לכל מקום, או מקרים אחרים בהם היתה חובה לשאת את הסימנים בכל מקום – מלבד בעת ביקור בירידים מסחריים (כנראה שזאת לטובת ההגינות ומניעת משוא – פנים במסחר ) .

איסור להעסקת נוצרים במשק הבית של יהודים-
גם-כן עלה וירד מידי – פעם כאופציה תלויה ועומדת להשפיל או להקשות על היהודים.

איסור על יהודים לשמש כרופאים לנוצרים-

זה אחד האבסורדים הגדולים בהיסטוריה של היחסים בין הדתות – היהודים, שמקצוע הרפואה היה המקצוע האקדמי היחיד שהיה פתוח בפניהם, עסקו בכך הן כמקצוע עיקרי, ובהרבה מקרים כבמקצוע מישני, במקביל לחקר המשנה, ליעוץ לשליט זה או אחר, להיותם משוררים, סופרים, גובי- כספים, סוחרים, וכדומה.
נזכור, למשל, את חסדאי אבן- שפרוט ואת הרמב”ם כרופאים שהיו גם אנשי- אשכולות. לא רק זאת אלא שהיהודים למדו, קודם כל, על פי האסכולה המוסלמית, שהיתה מתקדמת יותר מזו האירופית, ואח”כ אף שימשו כמרצים לרפואה וככותבי סיפרי – הדרכה ברפואה.
אזכיר, בנושא זה, רק את דמותו המרתקת של אמטוס לוזיטנוס שהרצה בפאקולטה לרפואה בפאדובה ושבזכות מחקריו בבוטניקה וברוקחות יצא שמו לתהילה כאחד הרופאים הגדולים בדורו. בין השאר טיפל באפיפיור יוליוס ה-3.

אזכיר, לטובת הקורא, כדי להמחיש את האבסורד, עוד כמה שמות של רופאים יהודים מפורסמים ששימשו אצל אפיפיורים, מלכים אצילים: דון מאיר אלגואדש, רופאו של אנריקה ה-3, מלך אראגון, במאה ה-14, יוסף אורבואנה, רופאו של קרלוס ה-3, מלך נאוורה, באותה תקופה; שמואל אבן-תיבון, שהיה גם רופא וגם פילוסוף. הוא שתרגם את ספרו של הרמב”ם, “מורה-נבוכים”, מערבית לעברית. אליהו בן סבטו, שהיה רופאו של הנרי ה-4, מלך אנגליה, ואח”כ רופאם של האפיפיורים מרטינוס ה-5 ואחריו אוגניוס ה-4. משה יצחק דא רייטי, רופאו של פיוס ה-2, פיקולומיני. בונט דה לאטס, רופאו של אלכסנדר ה-6 . שמואל צרפתי, זה של יוליוס ה-2. בנו יוסף – רופאו של ליאו ה-10. יהודה דה רודץ, רופאו של פרנסואה ה- 1 מצרפת. הרופאים בני משפחת פורטהליאונה, ששימשו בנאמנות, במשך דורות , את בני משפחות הדוכסים של בית גונזאגה ממנטובה. משה המון ובנו יוסף, בחצר השולטן באיסטנבול. רודריגז לופז, שהיה רופאה של אליזבט ה-1 , שכבר הזכרתי ולאחרונה יצא לאור ספר על תולדותיו, מאת עו”ד חיים שנהב, ועוד.

ובכל-זאת, מדי- פעם, פורסמה הוראה שאסור ליהודים לשמש כרופאים לנוצרים !

[עוד הערה בנושא, שמאוד מעניין אותי – היתה העדפה, בקרב שליטים, אצילים וראשי- כנסיה, להסתייע בשירותיהם של רופאים ממוצא יהודי, גם אם הופיעו בתור נוצרים, כי האמינו בידע הרפואי, במיוחד בתחום הרוקחות, העובר בסודי-סודות, מאב לבן, וידע זה אינו קיים אצל הרופאים הנוצרים.
ב-1581,לאחר שהאפיפיור גריגוריוס ה-13, אסר, גם הוא, על רופאים יהודים לטפל בנוצרים, פירסם היהודי דוד דה-פומיס ספר בשם “דה מדיקו אבריאו” (על הרופא היהודי) בו שיבח את ידיעתם של היהודים ברפואה והגן על זכותם לשמש כרופאים. האפיפיור סיקטוס ה-5 כל כך השתכנע מטיעוניו, עד שהתיר לו לטפל בנוצרים.]

שימוש כתליינים ליהודים וגם לנוצרים – הוראה שהופיעה לעיתים , במיוחד בגרמניה, כדי להגביר את השנאה כלפי היהודים. הנוהג היה קיים גם באימפריה העותמנית.

אופן תליית יהודים – יהודי שנדון למוות בתליה, בעיקר בגרמניה, לא הוצא להורג ככל הנידונים אלא נתלה ברגליו והוחזק כך מספר ימים עד שנפח את נשמתו ביסורים רבים. זאת קודם- כל כדי להשפילו, ע”י כך שכל בני העיר יכלו לעבור על פניו, ללגלג עליו, לירוק ולעיתים אף לבעוט. המסר העיקרי היה שבכך יוענשו היהודים בכך שיסבלו בעצמם , בשעותיהם האחרונות, את יסורי הגסיסה של ישו.

שבועה בבתי- משפט – יהודי שהוזמן להעיד בבית- משפט, היה צריך להשבע לאמר אמת , כמו כולם, אולם שבועתו נעשתה באופן שונה – את ספר- התורה היה צריך להניח על הרצפה, הוא כרע- ברך לידיו, ונשבע כשיד אחת על הספר וידו השניה , איך- שהוא, מונפת באויר. וכל הנוכחים, כמובן, עומדים מסביבו, צוהלים ושמחים.

הקשבת – חובה לדרשות- הטפה – החל מהמאה ה-13 הוכרחו היהודים להתכנס ולהקשיב לדרשות- נאצה. הנוהג התחיל ביוזמת הנזירים הדומיניקנים ויותר מאוחר נטלו בו חלק גם הפרנציסקנים. בד”כ היו הדרשות מתקיימות בתוך בתי- הכנסת ובמהלך תפילות השבת. אי- אפשר, או, קשה מאוד היה להשתמט. כאשר פחת מספר הבאים לבתי- הכנסת, הוטלה על מנהיגות הקהילה החובה לארגן מינימום של נוכחים – 150 איש או, בבתי- כנסת גדולים, אף 300 ! מאחר והיו יהודים שניסו להתחכם ולסתום את אזניהם בכדורי- צמר או בגלילי- שעווה, היו הנזירים מקיימים משמרות, בכניסה לבתי- הכנסת, לבדיקות האזניים. בדרך אל בתי- הכנסת ובחזרה היו עומדים נוצרים ומקניטים את היהודים בקריאות- לעג. נושאי הדרשות היו, כמובן, לעג ליהדות ומנהגיה ואמונותיה תוך הצגת הטכסים בצורה עקומה , הטפה להצטרף לנצרות, תוך חירוף שם השם.

המטיפים החצופים במיוחד היו, אלה שאני מכנה, “מומרים – להכעיס”. אותם יהודים שבחרו להתנצר והיו ממשתפי – הפעולה המכוערים והנבזיים בהיסטוריה האנושית – לא רק שנקטו בפעולה אישית ,בהתנצרותם, וזה היה זכותם ,אלא הציקו ומררו את חייהם של אחיהם לשעבר. עליהם נאמר – “יותר צדיק מהאפיפיור !”. במאה ה-16, פעלו ברומא ,למשל, המומרים פביאנו פיוקי, דומניקו ירושלמי ולואיגי פיזנו והסבו לקהילה נזק רב. לעולם נזכור את פאבלו כריסטיאני, היהודי המומר שעמד מול הרמב”ן בויכוח ברצלונה במאה ה-13, ואת יהושע הלורקי, או בשמו הנוצרי, ג’ירונימו די סנטה-פה, שעמד בתפקיד המקטרג הראשי, בויכוח טורטוסה, בשנים 1413-1412 .

ברכות בעת הכתרת אפיפיור- כאשר אפיפיור חדש היה יוצא למסע-הכתרתו, היו נציגי הציבור עומדים לאורך הדרך, מחלים את פניו ומגישים לו תשורות. גם אנשי הקהילה היהודית היו בין מקבלי- הפנים, בנקודות שונות בעיר רומא.
במאה ה- 17 הוחלט למקם את היהודים תחת שער- טיטוס, מקום בו חשו מבוכה רבה (היתה מסורת בידי היהודים שלא להתקרב אל שער- טיטוס ובודאי שלא לעבור מתחתיו. מסורת זו שברה, במידה מסוימת, הבריגדה היהודית, בתחילת 1945, , כאשר חייליה חלפו, בגאווה עצומה, בדרכם לחזית באיזור נהר הסניו, בחוצות רומא ובמיוחד באיזור ה”פורו רומנו,”, בו נמצא השער. ועל-כן שרו חנה’לה מיירצ’ק (לימים-מרון) ויוסי סוקניק (ידין, ז”ל) – “הו טיטוס, טיטוס, לוא אתה ראית. למי טריומף, למי תשואות הלל “והלאה. מובן מאליו שאת חגיגות היובל למדינת ישראל, ב-1998, חגגו ברומא תחת שער טיטוס.)
האפיפיורים היו מקבלים את היהודים בדרשה ובה נאצות וחרפות על קודשיהם, בנוכחות כל ההמון הרב. בטכס שהיה לכבוד אינוצנטיוס ה- 8 , ב-1484 ,הונח לפניו ספר-התורה והוא אמר :”מכבדים אנו את התורה,מגנים אנו את הסביריכם ואת פירושיכם. מי שעתיד לבוא לטענתכם – זה מכבר הגיע, הלא הוא ישוע הנוצרי משיחנו”. בהכתרת ליאו ה-10, ב- 1513, הניחו בידיו ראשי- הקהילה את ספר- התורה והוא אמר :”מאשרים אנו ואיננו מסכימים “, שמט את ספר – התורה ארצה והמשיך בדרכו. וכל הנוכחים צוהלים למראה ההשפלה.

האנטישמיות וביטוייה בספרות –

כבר הבאתי את דבריו של טאקיטוס. היו, וישנן גם כיום, אין – ספור דוגמאות להתבטאויות אנטישמיות בספרות, על צורותיה השונות. ברצוני להביא רק כמה דוגמות כדי להמחיש את העוצמה ואת הפיזור במרחב ובזמן.
אפתח במסמך שכבר הזכרתי (הוא מופיע בספרו המצוין של ד”ר אטילו מילנו, גיטו רומא,”,עמ’ 50), שפורסם לאחר עלותו על כס האפיפיור של הקארדינל קאראפה, שבחר בשם פאולוס ה-4.
שם המסמך: “קום נימיס אבסורדום ” והוא אומר: “יהא זה אבסורדי ובלתי- מכובד שהיהודים, אשר באשמתם נידונו לעבדות- עולם, יהיו כפויי- טובה לנוצרים, יגמלו להם רעה תחת מידת- הרחמים שקיבלו וינסו לשלוט בהם במקום לשרתם, כפי שחייבים הם לעשות, בתואנה כי חוסים הם תחת כנפי האהבה הנוצרית ונהנים מיחסם הסובלני של שכניהם הנוצרים. נודע לנו כי בעירנו המעטירה, ובשאר הערים, הכפרים והאדמות, הכפופים לכנסיה הרומית הקדושה, הגיעה חוצפת היהודים לשיא והם מעיזים לחיות לא רק בקרב הנוצרים אלא אף גם בקרבת הכנסיות, בלי לשאת כל סימן היכר במלבושיהם, ויתר על כן, הם שוכרים בתים ברחובות ובכיכרות המרכזיים, רוכשים נכסי דלא- ניידי ומחזיקים בהם , מעסיקים מייניקות, עוזרות-בית וחבר משרתים נוצרי ועושים מעשים שלא יעשו, הממיטים חרפה ובוז על- שם הנוצרים.”. אעצור כאן.
תמצית הרישעות היהודית! למעט התייחסות למעשי- הכשפים שהם עושים, המופיעה בהזדמנויות אחרות.

[בהערת-אגב אוסיף, בהתייחסות להאשמה כי היהודים מנסים לשלוט בנוצרים (בניגוד, כאמור, ל”מצבם הטיבעי” של נישלטים ), פורסם באירופה, במאה ה-16, סיפרון ובו מסופר, בין השאר, על מכתב ששלחו יהודי קונסטנטינופול ליהודי (הכוונה לאנוסי ) ספרד. במכתב מציעים להם להשאר בספרד ולעשות הכל כדי לרוששה, להשתלט עליה ולהפוך לאדוניה. ברור לנו, והיה ברור גם בזמנו, לרוב האוכלוסיה, לפחות, כי המכתב היה מפוברק. אולם האנטישמים ניצלו אותו כדי למנוע מ”נוצרים- חדשים” להתקבל למשרות כנסיתיות ואחרות, בתואנה שישנה מזימה בין- לאומית של היהודים להשתלט על העולם. זו, כמובן, הקדמה “נאה” ל -“פרוטוקולים של זקני- ציון” מהמאה ה- 19, ואכן “מכתב” זה היה מצורף כנספח לפרוטוקולים.]

עוד כמה דוגמות:

גוטייה משאטיון, מחשובי המשוררים הלטינים בימי- הביניים, מוצא לנכון גם לכתוב ספר בשם-“חיבור נגד היהדות”.
המשורר האיטלקי, בן המאה ה-14, פרנקו סקטי, כתב 5 סיפורים על נושאים יהודיים ובהם הם מופיעים כמלווים – בריבית (על כל המשמעות השלילית של מקצוע זה ), סוחרים ומכשפים.
המשורר הספרדי הידוע, גם הוא במאה ה-14, פדרו לופז דה-איילה, מתאר אותם כמוצצי-דמם של נוצרים עניים.
סיפרו של מרטין לותר משנת 1543 “על היהודים ועל שקריהם” נחשב לאחד החיבורים האנטישמיים המובהקים בארסיותם. היהודים מתוארים בו כ”מגיפה שלנו” כ”אסוננו” והנוצרים מואשמים על-כך שאינם נוקמים את “דם אדוננו”.
ב-1683 כותב הסופר הגרמני, גריפיוס אנדראס, סאטירה על מלווה בריבית יהודי על כל מגרעותיו הידועות.
ב- 1775- פירסום בשם “על שגיאות היהודים” שחובר בידי קארלו רידולפי מאנקונה שבאיטליה, בו, גם הוא,לועג לאמונות ולמנהגי היהודים.

[יש הכוללים במסגרת כתבים אנטישמיים גם את ספרו של כריסטופר מארלו, “היהודי ממלטה” ואת מחזהו הידוע של ויליאם שייקספיר “הסוחר מוונציה” ( אני, אגב, נמנה בין המאמינים שמארלו כתב את שתי היצירות,או, לפחות, סייע לשייקספיר, אך זה באמת מישני). לגבי יצירות אלה,או לפחות, האחרונה, יש דווקה פרשנים הסוברים כי יש בהן “סנגוריה” על היהודים – נזכור את נאומו הנרגש של שיילוק,:”…אם תדקרונו, הלא נזוב דם? אם תדקדקו אותנו, הלא נצחק? אם תרעילונו, הלא נמות?…”.]

במוסיקה, אזכיר רק את “הפסיון” של באך, המתאר את יסורי ישו בעת צליבתו ומחרף את היהודים באופן גס ובוטה. המופע מוצג מדי 10 שנים בדרום גרמניה. גם אם בשנים האחרונות הוקהתה מעט הנימה האנטישמית, עדין המופע עוקץ.

בקריקאטורות- אחרי הופעת והתפשטות הדפוס, נוצל מדיום זה גם להפצת קאריקאטורות מרושעות כנגד היהודים. הראשונים שעשו זאת היו הגרמנים (כמעט וכתבתי”כמובן,”) ומגרמניה התפשטה “האמנות הגרפית” הזאת, בכל רחבי אירופה המערבית.

בפיסול- בהרבה כנסיות וקתדרלות ברחבי אירופה אנו יכולים למצוא, ממש על שער הכניסה, שני פסלים, בין הרבים האחרים – אחד מהם מציג דמות של אישה גבוהה, זקופה, עיניה פקוחות לרווחה ומביטות למרחוק. לידה, הפסל השני, דמות כפופה קמעה, מושפלת, שברירית, כתפיה נפולות, עיניה מכוסות במטפחת קשורה. הפסל הראשון מייצג, כמובן, את הכנסיה והשני את היהדות. האחת מול השניה!

הסיבה האמיתית לאנטישמיות הדתית– הפחד מהיהדות

בעמוד 6 תיארתי את הסיבות, לכאורה, לכל הגזירות שהוטלו על היהודים: השארתם כ”עדי- האמונה” תוך סבל והשפלה כדי שכל האחרים יוכלו להבדיל בינם לבין המאמינים הנוצרים; הדגמה ליחס שמגיע ויקבלו מי שיתעקשו, כמו היהודים , שלא להצטרף לנצרות ולחץ מתמיד על היהודים כדי שהם עצמם יצטרפו לבסוף.
בשלבים הראשונים, היינו, במאות הראשונות לקיומה כדת רשמית, אולי היה בנימוקים אלה משום ממש – הנצרות היתה בתנופה מיסיונרית ברחבי- אירופה ויתכן שהדוגמאות לרעות העלולות לחול על מי שיעיז לפקפק באור- אכן סייעו.
לקראת שנת האלף, כאשר רוב, (לשם הזהירות) תושבי אירופה כבר היו נוצרים, כולל רוב העמים הסלביים והנורדים, לא היה צורך או תועלת בקיום היהודים כ”שומרי- אמונה”. לא היו פאגאנים. לא היה את מי להפחיד.
עכשיו קם ונוצר, או התגבש , ביתר- שאת , הפחד הגדול והעמוק מפני היהדות : קיומם המתמיד, במקביל לכנסיה, עלול לעורר את השאלה המסוכנת – אולי הם, בכל- זאת, צודקים ? אולי, בעקשנותם המתמדת, למרות כל הגזירות והצרות שהוטלו עליהם, לא להתנצר, הם מוכיחים כי הם נשארו, בכל- זאת, “עם- הבחירה”? אולי, באמת, ישנה עוד אופציה ?

השאלות האלה היו קיימות, בפני ראשי הכנסיה, באלף השנים האחרונות. אם נבחן, אחת לאחת , את הגזירות השונות שהצגתי – המגורים בשכונות סגורות, חובת סימון הביגוד, הוויכוחים התיאולוגים וכו’, אפשר להבין כי הן נועדו לצמצם את האפשרות שהיהודים ישפיעו על נוצרים לחזור ליהדות .
אמרתי “לחזור” ולא “להתגייר” שכן העובדה שהנצרות יצאה מן היהדות, גם היא עמדה באויר כל הזמן. על- כן, כפי שציינתי, נכנס התנ”ך לקאנון הנוצרי. כך אפשר לראות את נביאי התנ”ך מופיעים באמנות דתית כגון תקרת ה”קאפלה הסיסטינית” של מיכלאנגלו, בוטיקן. על כן כינה האפיפיור הנוכחי, יוחנן- פאולוס ה-2, את היהדות- “אחותנו הגדולה”. ( אך, כדרכן של אחיות גדולות, לעיתים מעריצים אותן ולעיתים מקנאים בהן ומפחדים מפניהן. אולי לזה, בעצם, התכוון).

לשם מה צריכים היהודים לשאת סימני זיהוי ? כדי להזהר ולא להכנס איתם לדיונים תיאולוגים כי הרי הם כל הזמן חורשים רעות ויעשו הכל, בכל- עת, כדי להעביר נוצרים על- דתם. למי מיועדים פסלי הנשים בכניסה לכנסיות ? הרי היהודים, לא רק שבחרו מרצונם להתרחק מכנסיות, אלא אף נאסר עליהם להתקרב לשם, (מחשש שיעשו תעמולה לאמונותיהם ). הם נועדו לקהל – המאמינים הנוצרי – זיכרו אתם ! כפי שהפרסקי בכנסיות, מתקופת הרינסנס, אודות מעשי- קדושים, היו מיועדות לחיזוק האמונה בקרב הנוצרים. ומהו החשש? הרי כבר לא יחזרו להיות פאגאנים, כבימיו של “יולינוס הכופר”. האיום הממשי והיחיד הוא – היהדות.
כך נוהלו הויכוחים התיאולוגים הגדולים בפריס, ברצלונה וטורטוסה, ותוצאותיהם “המוכיחות בעליל” את עליונות הכנסיה, כפי שאושר על-ידי האפיפיורים השונים, פורסמו ברבים (חיימה ה-1, מלך אראגון, היה מאוד הוגן, בקנה-המידה של תקופתו, והעניק לרמב”ן מתת כסף על מאמציו בויכוח ברצלונה ואף רמז לו שהשתכנע מאוד מטיעוניו.) לטובת הנוצרים. הנזירים הדומיניקנים הופיעו לדרוש, לא רק בבתי- הכנסת, אלא אף, במקרים רבים, בכנסיות. לשם- מה ? כדי שלא ישכחו מי הדת המנצחת.

והיהודים המשיכו להתעקש! לא סתם, בנאומו של נשיא צרפת, שרל דה-גול, משנת 1967, בו הצדיק את הטלת האמברגו על משלוחי הנשק לישראל ערב מלחמת “ששת-הימים”, הוא כינה אותנו – “עם קשה-עורף” ! – לכאורה, מה הקשר ? זהו הקשר הישן והתמידי – אם היהודים היו מוותרים על עיקשותם ומצטרפים לנצרות היו נעלמות בעיות העולם. איש לא היה צריך לעסוק ב”שאלה היהודית”, או להתלבט במדיניות זו או אחרת שיש לנקוט לגביהם.

מרטין לותר, הרפורמטור הגדול, קיווה בראשית דרכו, כי הרפורמציה שהציג תקל על היהודים לחזור בהם מעקשנותם ולהתנצר. כאשר ראה שגם תנאים כל-כך טובים ומפתים, בעיניו, אינם עוזרים לפתרון “הבעיה” – נהיה שונא-ישראל קנאי (לא שהיה אוהב ישראל קודם-לכן – הוא תרגם את התנ”ך לגרמנית, מתוך הנוסח העברי המקורי, כדי לקרב את הגרמנים למקורות, אך עשה זאת לא מתוך חיבה רבה.) בספרו, שכתב אחרי שנוכח בכשלון תקוותו להתנצרותם, “על היהודים וכזביהם”, הטיף לנקוט כלפיהם בדיוק אותן פעולות שהטיפו הקאתולים לפניו, כולל גירוש מכל אדמת גרמניה , “ככלבים שוטים”, אלא אם יתנצרו.

בקיצור- היינו ,ועדין הננו, כעצם התקועה בגרונם של כולם!

האנטישמיות הגרמנית, שהביאה, בסופו של דבר, לשואה הנוראה, לא צמחה בעקבות ספרו של היטלר “מיין-קאמפף”. שורשיה עמוקים, כפי שהראתי, הן מהבחינה הבין – אישית ובודאי מההיבטים התיאולוגים. לא סתם היו משתפי-פעולה עם הנאצים בקרב כל העמים בהם שלטו, כנגד היהודים – לאטבים ונורווגים ופולנים וצרפתים ואיטלקים ואפילו ההולנדים הנחמדים- לכולם לא היתה בעיה ממשית לסייע בביצוע “הפתרון הסופי” שכן כולם גדלו וחונכו על ברכיה של הבעיה שיש, מתי שהוא ואיך-שהוא, – לפותרה. בוודאי שהעם הגרמני, ברובו, שיתף פעולה בהרג כדבר מובן מאליו.

[אגב, פרויד, שבערוב ימיו היה עד להתפתחות הנאציזם בגרמניה וכתב בדאגה על “ההידרדרות לברבריות כמעט פרה-היסטורית” בקרבם, העלה את ההשערה כי העמים הגרמניים לא שכחו לעולם את מורשתם הפאגאנית, דבר שהתבטא הן בסיפרותם והן במוסיקה שייצרו גרמנים. יכולתם, עם עלייתם לגדולה, לנפץ את מוסרות הנצרות שנכפתה עליהם חברה לשנאה ליהדות, ממנה צמחה ובאה הנצרות.]

מדי-פעם חוזרת ועולה השאלה הקלאסית – האם השואה יכולה להתרחש שוב ? אולי לא שואה באופן בו היכרנו אותה. אמנם רק בשנים האחרונות חזה העולם פעולות של השמדת-עם בקמבודיה, ברואנדה , בניגריה שלא לדבר על שואת הארמנים, בתחילת המאה ה- 20 והחיסולים האתניים ביוגוסלביה לשעבר. אך לא צפויות, לדעתי, פרעות בסדר גודל כזה כלפי היהודים. צרות מסוגים אחרים, חבלות, רציחות, הפליות – כן ! יהודים בעולם מתנחמים שירדנו מעמדת “אויב- העם” מספר אחד ! היום אנחנו מספר 6 ! יופי ! באירופה היום שונאים יותר את הצוענים, הצפון- אפריקנים, התורכים, “אל-קאידה” ועוד. במיוחד אחרי ה-11 בספטמבר. אז-מה ? בשנה האחרונה,(2005), עלה מספר האירועים האנטישמיים בעולם ביותר מ-100% ואיש אינו מבטיח, ואיש אינו יכול להבטיח , כי מספרם ירד או שתחדל האנטישמיות מהעולם. רק נראה, למשל, את השנאה הנוטפת מתעמולת הגזענים בארה”ב, בכל אמצעי התקשורת האפשריים, המטיפים לחיסול היהודים ואיתם את כל מי שאינו לבן.

אני מאמין כי היהודים החיים בניכר יודעים וחשים, אם במודע ואם בתת-מודע, שהם במעמד של נסבלים ! הם מורשים לחיות שם, בתנאים אלה או אחרים, כל עוד מרשים להם. לאחרונה פורסם מחקר על הסיבות לדפוסי- הצבעתם של היהודים בבחירות בארה”ב. המחקר מעלה כי הנטיה האינסטינקטיבית להצביע למפלגה הריפובליקנית באה כדי למצוא-חן ! זו הגישה שהיתה וישנה בכל מקום – כיוון שאנו חיים בחסד ולא בזכות, עלינו להמנע מלהרגיז.

[בהיסטוריה אנו יודעים על תקנות פנימיות אצל היהודים, מה לא לעשות כדי שלא להרגיז את הגויים – איך לא להתבלט בלבוש מפואר, איך לא לקשט ולהדר את הבתים מבחוץ, איך לא לנקר עיניים בהוצאות מיותרות בחתונות או בר-מצוות, וכו. על-כן רבתה , לדוגמה, התדהמה והתרעומת, הן בקרב היהודים והן בקרב תושבי-אירופה על דונה גרציה נשיא, שנכנסה בשערי איסטנבול , ב-1553, בשיירה בת 4 כרכרות מלווה ב-40 פרשים שומרי-ראש ! שגרירי המדינות האירופיות בחצר השולטן ונציגי בנקים אירופאים, הריצו איגרות לשליטיהם ובהן, בין השאר, תדהמה ותרעומת על היהודיה השחצנית.[ועוד הערה, למען הסדר הטוב והאמת ההיסטורית – לא כולם היו תמיד ובכל-מקום “ילדים טובים”. להיפך! מספרם היחסי של יהודים בתנועות מהפכניות היה גבוה לאין שיעור ממספרם היחסי באוכלוסיה ! אולי זה נובע מאותה סיבה שרוב המחקרים המדעיים בימי-הביניים נעשו בידי יהודים, או מספרם, הגבוה מאוד יחסית, של היהודים או בעלי מוצא יהודי, בקרב מקבלי פרס – נובל. פשוט, אנשים חושבים.]

אז מה הלקח ? האם צריך להפיק לקח ? לדעתי, אין טעם לעסוק בהיסטוריה, למעט למי שאוהב פיקנטריה, אלא לשם הפקת לקחים וכמובן שכל אחד חופשי להפיק את לקחיו שלו!).

ציינתי בפתיחה כי הדברים נכתבים בסמוך ליום- העצמאות (ה-55 ) וליום- השואה. הימים סמוכים ולא בכדי – השואה היתה הפתרון היחידי שנראה לגויים, בשיא רשעותם , לשאלת העם היהודי. כאשר פתרון אחר, כל-כך פשוט, היה יכול להתממש תמיד – בית-לאומי. מקום אליו יוכלו ללכת, בו יוכלו לחיות כרצונם, בארצם.
דונה גרציה, אותה כבר הזכרתי, השיגה, היא וחתנה/אחיינה דון יוסף נשיא, אישור מאת השולטן התורכי, לקומם את חורבות טבריה וסביבתה ולהעלות יהודים במספר רב, ארצה.
השמועה עברה. יהודים התחילו לנוע לעבר ערי-נמל, בהם עגנו אניותיה של דונה גרציה, להעלותם ארצה. מחלוקת בין-יהודית, כרגיל, היתה בין הסיבות לנפילת התוכנית. אנשי הקבלה טענו שעוד לא הגיע המשיח ואסור לקרב את הגאולה ללא נוכחותו !. מי יודע או יכול לחשב, מה היו פני העולם היהודי, או כמה יהודים היו ניצלים מאז, אם התוכנית היתה מתקיימת, גם אם בזעיר-אנפין, 400 שנים קודם לעליה הראשונה !

טוב שיש לנו בית ! גם אם יש ואולי עוד יהיו קשיים, צריך כל אחד להתעורר כל בוקר ולאמר לעצמו :אני בביתי שלי ! אעשה הכל כדי להשאר כאן ולתרום את מלוא חלקי, כדי לקדם את בנייתו של הבית.

אם לא בשבילי – בשביל ילדי ונכדי ומהם – לכל הדורות !

נכתב בידי גיורא ברק
© כל הזכויות שמורות