ההיסטוריה הספרדית עברה לא מעט תהפוכות מאז ימי הקמתה ועד אמצע שנות ה70 ובחלקם למעשה עד היום.
רקע היסטורי כללי:
ב409 פלשו שבטים גרמאניים, לחצי האי האיברי. ב416 הגיעה הפלישה של הוויזיגותים. אלו גרשו את הונדלים והאלאנים והשתלטו על כל חצי האי, התקופה הוויזיגותית בספרד נמשכה כ-300 שנה, עד הכיבוש המוסלמי בעשור השני של המאה השמינית.
הוויזיגותים שהיו במקורם נוצרים אריאנים עברו בשנת 589 לנצרות הקתולית .
במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של טארק בן זיאד. לאחר הניצחון על הצבא הוויזיגותי בקרב גואדאלטה בשנת 711 וכבש את עיקר השטח של חצי האי האיברי תוך שלוש שנים, עובדה שנזקפת לפילוג בקרב הוויזיגותים. בשנת 732 המוסלמים המורים חצו את הרי הפירנאים צפונה אל תוך צרפת והגיעו עד עמק הלואר שם נבלמו בקרב טור. מנקודה זו המורים נהדפו על ידי הפרנקים אל הפירנאים ובהמשך נסוגו גם משם.
ב-750 מרבית שושלת בית אומיה, ששלטה עד כה בחליפות, חוסלה בידי בית עבאס שתפסו את השליטה בחליפות בדמשק. צאצא של השושלת, עבד א-רחמן הראשון, הצליח לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד, אליה הגיע ב-756 כאשר לצידו פמלייה גדולה ומפוארת, רובם נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, ייסד את אמירות אל-אנדלוס (על שמה, חבל אל אנדלוסיה כיום) כיישות עצמאית ונפרדת מהחליפות בדמשק שנשלטה בידי בית עבאס. עברו 25 שנים עד שא-רחמן הצליח להשתלט על החלקים הצפוניים של ספרד.
בימי בית אומיה (מ-756 ועד 1031), הייתה האמירות ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה הפכו אותה לממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה עמוקות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. לאחר נפילת החליף האחרון ב-1031 התפצלה החליפות למספר ממלכות קטנות (נסיכויות טאיפה).
הרקונקיסטה היא תקופת כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. ראשית התקופה בשנת 722, לאחר ניצחונו של האציל הנוצרי פלאיו (Pelayo) בקרב קובדונגה וסיומה בכיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון שנותר בספרד, ב-2 בינואר 1492. בשנת 1469 נישאו המלכים הקתוליים: איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני מלך ארגון. שניהם החליטו על גירוש היהודים מארצותיהם ב1492.
(מתוך ויקיפדיה)
במהלך השנים, היהודים היוו חלק אינטגרלי בחצי האי ובכלל זה היוו חלק מהחברה והשלטון הן בתקופת המוסלמים והן בתקופת הנוצרים.
היהודים ידעו קרוא וכתוב בשפות השונות, דבר אשר אפשר להם להיות גשר בין חלקי האוכלוסיות. כתוצאה מכך, יכלו היהודים לנוע בחופשיות, לנהל את אורח החיים שלהם בצורה חופשית וללא מגבלות מיוחדות.
יתרה מכך, בתקופות שונות, היהודים היו חלק מהשלטון הן הנוצרי והן המוסלמי.
עם זאת, בחלקים מהתקופות, כאשר השלטונות החליטו להצר את תנועת היהודים, חוו היהודים ברחבי חצי האי האיברי, לא מעט פוגרומים, עונשים וכיו״ב.
רקע כללי על קורדובה:
בשנת 711 לספירה נכבשה קורדובה על ידי המוסלמים. כך החל העידן המוסלמי שארך בקורדובה למעלה מחמש מאות שנה. במהלך תקופה זו הייתה קורדובה לגדולה בערי אירופה והפכה למרכז אמנות ולימוד אסלאמי, וגם אחד המקומות המקודשים לאסלאם.
בין השנים 750 ל-929 הייתה קורדובה לבירת האמירות הספרדית המוסלמית שנקראה גם אל-אנדלוס ולאחר מכן משהפכה ספרד לחליפות, שנקראה גם חליפות קורדובה, הייתה קורדובה לבירתה. במהלך המאה העשירית תוארה קורדובה כעיר גדולה ועשירה שהיו בה יותר מ-1000 מסגדים ויותר מ-600 מרחצאות. יש המשערים שבין 935 לשנת 1013 הייתה קורדובה העיר הגדולה בעולם.
תקופת השלטון המוסלמי הייתה תקופה של פריחה ושגשוג גם לקהילה היהודית במקום. אולם הביטחון לא היה רציף: בשנת 1013 במהלך מלחמות השלטון שחוותה ח’ליפות קורדובה, גירש מנהיג הברברים סולימאן את רובה של הקהילה היהודית. מאוחר יותר, בשנת 1148 הציגו אל-מוואחידון לקהילה היהודית שתי ברירות: התאסלמות או מוות. חלק מן הקהילה התאסלם, בעוד אחרים ברחו מן העיר, וביניהם גם הרמב”ם יליד העיר. יהודי מפורסם נוסף שחי ופעל בקורדובה, היה חסדאי אבן שפרוט יועצו של ח’ליף קורדובה, במאה ה-10.
בשנת 1236 נכבשה קורדובה על ידי הנוצרים במלחמת הרקונקיסטה החמישית שהובלה על ידי פרננדו השלישי מלך קסטיליה ולאון. עם הכיבוש הנוצרי ולאחר מכן עם גירוש יהודי ספרד, נקטעו החיים היהודיים במקום.
קורדובה מפורסמת בזכות הקתדרלה העתיקה במקום. מבנה הקתדרלה שימש עוד בתקופת האימפריה הרומית כמקום מקדש לאלים הפגניים. מהמאה השמינית שימש כ”מסקיטה”- המסגד הגדול, שנודע בגודלו וביופיו, ומהמסגדים המפורסמים בעולם.
בנייתו של המסגד החלה בשנת 748 בזה אחר זה הרחיבו השליטים המוסלמים בספרד את המתחם, עד שהעיר נכבשה מחדש על ידי הנוצרים במאה ה-13. המסגד, על מאות עמודי השיש שבו והלבנים האדומות-הלבנות, נחשב לאחד ממבני המורשת המורית המרשימים.
במאה ה-13 הוא הוסב לבית תפילה נוצרי, ובמאה ה-16 נבנתה הקתדרלה במרכז המתחם.
בשנת 1984 הכריז ארגון אונסק”ו על המרכז ההיסטורי של קורדובה כאתר מורשת עולמית.
(מתוך ויקיפדיה)
קורדובה, אחת מהערים אשר היוו את המרכז השלטוני והדתי בעת שליטת המוסלמים בחצי האי האיברי, נשתמרה עד היום ברובה תוך שימור וציון אתרים יהודיים אשר חיו בתקופה זו בהרמוניה עם השלטון המוסלמי.
אונסקו הכריזו על המקום כאחד מיצירות הפאר המושלמות, כל כך מושלמות, שכאשר הנוצרים כבשו את קורדובה, הם לא יכלו להרוס את המסגד היפיפה הזה, ובמקום זאת, בנו בתוכו את אחת מהקתדרלות היותר גדולות ומפוארות…
קורדובה, אחת המערים היותר יפות שנשתמרו מאז ימי שלטון המוסלמים, מהווה את אחד מהמקומות בהן היהודים היוו חלק אינטגרלי מהשלטון והחברה. בתקופה זו, פרחה יהדות ספרד וכונתה ״תור הזהב״ בזכות אותו שילוב עם השלטון המוסלמי ופיתוח השירה והתרבות.
בית הכנסת העתיק, כיכר טבריה לציון הרמב״ם שנולד שם, כיכר יהודה הלוי ע״ש המשורר הגדול, רח׳ חיסדאי אבן שפרוט, יועץ ורופא המלך ועוד ועוד, אלו רק חלק מאותם מקומות שמצויינים כיום לזכר אותה תרבות גדולה, לזכר אותו תור זהב של יהודי ספרד.
אבל כאן, נתמקד דווקא במוזיאון קטן, ״קאסה דה ספרד״.
זהו מבנה קטן, בנוי בצורת פאטיו, מבנה ששוחזר לצורתו כפי שהיתה עד למאה ה14 בה ישבו יהודי ספרד וקורדובה ושם יצרו את התרבות העניפה, מוסלמים ויהודים. המוזיאון מציג את התרבות היהודית שחייתה בקורדובה.
קאסה דה ספרד נבנה ושופץ ע״י סבטסטיאן דה לה אוברה. sabstian de la obra)) .
פעם, שאלתי את סבסטיאן, מה באמת האינטרס שלך להשקיע מכספך הפרטי וזמנך היקר בבניית מוזיאון כזה?
תשובתו היתה מאוד פשוטה.
לטענתו, ההיסטוריה הספרדית מורכבת מתקופות שלטון של לא מעט גורמים, (שבטים אריאנים, מוסלמים נוצרים וכיו״ב) אין, באף אחד מהמקומות בספרד, מקום שמציין את היהודים שהיו חלק אינטגרלי מהחברה ומהשלטון הספרדי (ולא משנה מי שלט באותו זמן) ומכאן, שיהודים מהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הספרדית. יתרה מכך, היהודים היוו את הבסיס לתרבות הספרדית, לשלטון, לחינוך, לחברה, כחלק מאותו שילוב הרמוני. כך שלמעשה, המוזיאון שהקים הוא על מנת לשמר את הזהות ההיסטורית הספרדית שלו ובכלל זה היהודים שמהווים חלק בלתי נפרד מהיסטוריה זו.
התרבות שאנחנו מדברים עליה, זו בעיקר השירה, המנהגים, הסובלנות וכיו״ב.
במוזיאון קיימים לא מעט מונומנטים מקוריים מאז תקופת ״תור הזהב״ של היהודים. צלחת פסח, טליתות, כלי ברית מילה, פמוטים, גביעי יין לקידוש ועוד. בנוסף, קיים בית כנסת, חדר המתאר את המציאות בתקופת האינקוויציה והמשמעות ליהודים בתקופה זו, סיפורי נשים יהודיות אשר השפיעו על החברה וההיסטוריה ועוד.
במהלך טיולים עם בני נוער, אנו עוצרים במוזיאון, לומדים על ההיסטוריה של יהודי ספרד בכלל וקורודובה בפרט דרך סיור בחדרים ובמיצגים השונים.
אחד מהמאפיינים הגדולים של יהודי ספרד בכלל ויהודי קורדובה בפרט, הינה השירה. לאחר יום עבודה, ישבו, יהודים ומוסלמים, בחצרות הבתים, הוציאו יין, פירות, כלי נגינה, ישבו וחרזו חרוזים לשירה עמוקה. חלקה היתה שירי קודש כאשר הדגש המרכזי היה הכמיהה לחזרה לציון, ארץ ישראל. חלקה, היתה שירת החול, תשוקות ותענוגות החיים.
בחצרות אלו, ישבו, מוסלמים ויהודים ויצרו את התרבות והרוח. השפה המדוברת היתה ערבית, מכאן שהחריזה, הטקסט ובעיקר מבנה הטקסט היה בדקדוק הערבי.
דונש לברנט, היה הראשון שהכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית. השירה הערבית בנויה על סירוג של תנועות קצרות, המסומנות בקערית, ותנועות ארוכות, המסומנות על ידי קו. בעברית אין הבדל אורך בין התנועות, רק באיכותן, לכן דונש קבע את השווא הנע והחטפים במקום התנועות הקצרות.
למשל בפיוט דרור יקרא :
דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת.
וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת.
נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת.
שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת:
המילה “בבת” היא על פי רוב סמיכות (בצורה “בבת עין”), וכאן הייתה אמורה להיות בבה, אך דונש שינה אותה כדי שתתאים לחרוז. כמו כן, כדי להתאים למשקל הערבי, דונש שינה את המילה נעים לצורת הנסמך (בשווא נע) ולא כפי שהייתה אמורה להיות, כשם תואר (בקמץ)
לדעת חוקרים מודרניים המשקל הערבי שהנהיג דונש אינו מתאים לשפה העברית ונכפה עליה. משוררים בני הדורות הבאים בספרד (ובראשם יהודה הלוי) היו גמישים יותר מדונש בשימוש במשקל, ואף המציאו משקלים חדשים וייחודיים – בעוד שדונש היה עקבי בשמירתו על חוקי המשקל הערבי, הכמותי.
(מתוך ויקיפדיה)
לסיכומו של דבר,
הזהות ההיסטורית הספרדית מורכבת מתקופות שונות בהם שלטו נוצרים, מוסלמים והיהודים שהיו שם תמיד במגוון רחב של רכיבי החברה, התרבות והשלטון.
המוזיאון הוא נקודה מרכזית לציון יהודי ספרד בכלל ויהדות אנדלוסיה בפרט. השילוב בחברה המוסלמית, יצירת התרבות שנשארה עד עצם היום הזה, הן למוסלמים ובוודאי ובוודאי ליהודים, ניתנים לתצוגה בגאווה במוזיאון זה.
סבסטיאן, איש יקר ששומר על המוזיאון ומציג בפני כל, את ההיסטוריה הספרדית בכלל ובעיקר את היהודים שתרמו להיסטוריה זו שלו.
רונן אלגביש
