הפרק החסר

מבוא
נראה לי כי אין לומדים מספיק את תולדות יהדות ספרד ופורטוגל, חצי האי האיברי. אך בכל-זאת לומדים אודות “תור הזהב” הראשון והשני, גירוש ספרד והתיישבותם של המגורשים מחדש בצפון אפריקה, באיטליה ובוודאי בארצות שהיו בתחום האימפריה העותומנית. שפת הלדינו, היא הקשטיליאנית העתיקה, איחדה בין כולם ועד היום ישנם חוגים ללדינו ולסיפרותה באוניברסיטאות בארץ. תבשילים של אז מועלים בספרי-בישול ובאתרים באינטרנט. מחקרים בלי סוף נעשו ונעשים אודות גלויות אלה.
ועדין משהו חסר. התמונה של מה שמכונה “גלות ספרד” אינה מלאה. כי שכחנו לחלוטין את אחיותינו ואחינו שנותרו מאחור בתור “נוצרים חדשים”.
ברצוני לספר לכם על התופעה המופלאה הזאת של יהודים שאולצו להמיר דתם לנצרות בכפיה קשה ומוחצת אך נשארו בסתר יהודים כשרים וטובים. הסיפור שלהם הוא, כאמור, מופלא. ההתעקשות שלהם להישאר יהודים ולשמור על מנהגי-היהדות, ככל שיכלו, עוד יום ועוד יום, תחת איומי האינקוויזיציה, עליה ארחיב בהמשך, היא מסיפורי-הגבורה הגדולים ביותר של העם היהודי וראויים הם להילמד בהרחבה בכל מסגרת לימודים קיימת. אנו זוכרים ומעלים בזיכרון, ובצדק, את החשמונאים ואת בר-כוכבא, את מתאבדי מצדה ומתאבדי מצודת-יורק שבאנגליה, בתקופת מסעי-הצלב, ואת גיבורי גטו-ורשה וגבורתה של הצנחנית חנה סנש וחבריה.
הגבורה של אחינו האנוסים נמשכה יום-יום במשך למעלה מארבע-מאות שנים !
אספר את הסיפור באופן מסודר.
ראשית, למה לפעול להמיר דתם של אנשים? מה אכפת למישהו במי שכנו מאמין ולמי הוא סוגד?
התשובה היא הקנאות הדתית, אותה אנו רואים גם כיום בניסיונות ההשתלטות הדתית של המוסלמים על אירופה,
ואף בתוך עמנו כאשר קהילה מסוימת פוסלת בהבל פה את יהדותה של קהילה אחרת.
האנטישמיות, או שנאת היהודים, החלה עוד לפני זמנו של ישו. הבסיס העיקרי לשנאה נובע מתופעה המכונה “שנאת-הזר”, מתוך חשש ממנהגיו “המוזרים” של הזר. היהודים היו שונים במנהגיהם ולא הסתירו אותם. להיפך. שמירת השבת הייתה מוזרה לשכניהם שעבדו “מחושך לחושך”, שמירת הכשרות הייתה מוזרה יותר בעולם הרעב תמידית. המצות בפסח. והמילה אותה עד היום ישנם אפילו יהודים שאינם מבינים את טיבה וטבעה. היהודים שאפו מעצמם להתגורר בשכונות סגורות כי היה להם בית-כנסת, ומקווה וחדר ללימוד הילדים. והם נהגו לציין כי הם רואים עצמם כ”עם-סגולה”.
על זאת התווספה השנאה הנוצרית, שהאשימה את היהודים בדחיפת הרומאים לצלוב את ישו ובאי-הסכמתם להכיר בישו כמשיח של כולם. אמנם “ועידת ניקאה” שנערכה ב-325 וגם אוגוסטינוס הקדוש, בישוף היפו, אסרו ללחוץ על יהודים להתנצר עד שיעשו זאת מרצונם, אך הלחצים אכן התקיימו.
לספרד הגיעו היהודים כבר לפני כאלפיים שנים והתבססו בה היטב. כשהמוסלמים כבשו אותה במאה השמינית הם הסתייעו בהם במיוחד במינהל ובגביית-כספים. זה היה “תור-הזהב” הראשון. אחר-כך התהפך הגלגל והנוצרים כבשו חזרה –”הרקונקיסטה”, את ספרד וגם הם הסתייעו ביהודים לנהל את המדינה ואת אוכלוסיית המוסלמים שנשארו בארצם, “תור הזהב” השני. בספרד פרחו היהודים במידה אליה לא הגיעו בשום גלות אחרת. מעבר לסיוע לשלטונות פרחה בספרד השירה העברית, פרשנות התנ”ך, תרגומים של ספרות מדעית וספרות קלאסית של יון ושל רומא. יהודים היו שרי-חוץ, שרי-מלחמה, רופאים דגולים ואף לוחמים.
לא אאריך לגבי המאה ה-14 אך היא הייתה מאה של משברים כולל משברים דתיים. הדבר (כמו שבר) הכה באמצעה בכשליש מכול תושבי-אירופה, בכנסיה היה פיצול וכיהנו שניים ואף שלושה אפיפיורים במקביל.
האווירה הייתה רותחת ומפחידה. בתוך זאת קמו בספרד מטיפים קנאים שהאשימו בכל את היהודים כולל בהרעלת הבארות של הנוצרים(כיוון שהיהודים שמרו הרבה יותר משאר האוכלוסייה על היגיינה הם נפגעו פחות מהדבר).
בשנת -1391 התחילו פרעות נוראיות ביהודים, מאות קהילות נשמדו ורבבות יהודים המירו דתם בכפיה לנצרות.

התחילה “תופעת האנוסים”.
האנוסים, או “הנוצרים החדשים”, כפי שכינו אותם “הנוצרים הישנים”, השתדלו להתנהג כלפי חוץ כנוצרים גמורים ואף יותר מכך. בתיהם היו מלאים צלבים ואיקונות. הם הקפידו ללכת בימי-ראשון ובחגים הרבים לכנסיות, הלכו לווידוי אצל הכמרים (לקראתו היו עושים חזרות כדי שלא להיכשל בלשונם),נמנעו מאכילת בשר בימים ב, ד, ו-ו כמקובל, שלחו את ילדיהם ללמוד אצל הנזירות וכדומה.
אלא שהם לא השלימו עם מצבם ונהגו ב”נקמות קטנות” כלפי הכנסייה שנכפתה עליהם. למשל לפני הכניסה לכנסיה היה כל אחד אומר בליבו-“YO NO CREDO EM PAU. YO NO CREDO EM PIEDRA” (אני איני מאמין בלחם, שזה “לחם הקודש”. אני אינני מאמין באבן, שאלה פסלי הקדושים בכנסיה ודמותו של ישו הצלוב). בעברם בכניסה לכנסייה היו מפנים את גבם אל אגן-הטבילה, הוא האגן בו טבלו אותם בכפיה.
כאשר הכומר היה עובר לפני השורה שלהם עם הצלב בידיו תמיד שפשפו את העיניים כאילו נכנס בהן משהו זר.
וכשחילקו את העוגייה הקטנה המסמלת לכאורה את גופו של ישו, טרחו והחזיקו אותה בפיהם עד שיכלו לירוק אותה
במקום נסתר בצאתם. יותר מאוחר היו בלשי-האינקוויזיציה עוקבים אחריהם לתפוס אותם בעת היריקה.
אך במקביל המשיכו בבתיהם את חייהם היהודיים כאילו דבר לא קרה. היו שומרים כשרות, ככל שיכלו, היו נמנעים מעבודה בשבתות,
הולכים למקווה (לא בימי ששי בדיוק אלא כל פעם ביום אחר), מלים את הבנים ועורכים להם בר-מצווה, צמים ביום כיפור,
אוכלים מצות בפסח וכדומה. ומי סייע להם בכל אלה- היהודים שנשארו יהודים, כי לא התנצרו, לידם.

ההיבט החברתי
כל זאת הרגיז את שכניהם והרוגז החברתי היה רב מהרוגז הדתי. כי מה קרה ליהודי בעת שהתנצר? העולם כולו נפתח בפניו! בשונה ממצבו המוגבל כיהודי, הוא יכול היה לגור היכן שחפץ, יכול היה להתחתן עם בנות מקרב “הנוצרים הישנים”, כולל בנות משפחות האצולה, וזה קרה למרות שהם השתדלו להינשא בקרבם, ולעבור אל צרפת, אנגליה, ארצות-השפלה ומדינות בגרמניה מהן היהודים גורשו מזמן. התחילה נהירה. כמאה-אלף יהודים עזבו עוד לפני הגירוש ואלפים “נוצרים חדשים” עברו לצרפת ,ארצות-השפלה, שזה היום הולנד ובלגיה, וגרמניה. כיוון שרוב העוזבים היו סוחרים הם התיישבו בעיקר בערי-נמל כמו באיון וננט בצרפת, אנטוורפן בבלגיה , רוטרדם ואמסטרדם בהולנד והמבורג בגרמניה
זה לא עבר בפשטות. כיוון שהעם קינא באנוסים על האפשרות שנוצרה להם עם השינוי, גם אם נכפה עליהם, במעמדם. בכנסייה היו ארבעה בישופים ממוצא יהודי. היו מנזרים, הן לגברים והן לנשים, שרוב, אם לא כל, המתגוררים בהם, היו יהודים לשעבר וכך יכלו להמשיך ולהיות יהודים בלי הפרעה. מובהק בכך הוא המנזר בגואדלופ. פתאום יש קולונלים ממוצא יהודי בצבא. בעלי אניות. סוחרים גדולים.
את העם הפשוט זה הרגיז, כאמור, יותר מן ההיבט הדתי. הלחץ החברתי גבר עד-כדי מהומות בתוך הערים והכפרים בהסתה של כמרים קנאים. המלכים איזבלה ופרדיננד שזה עתה נישאו ורצו שקט חברתי בממלכותיהם אראגון וקשטיליה, בדקו כל מיני אפשרויות לפתור את הקונפליקט בדרכי-נועם, כולל מחשבה ליישב את כל היהודים בגיברלטר. טרם נישואיהם חל שינוי משמעותי בהתייחסות לנוצרים החדשים- קביעת “חוק טוהר הדם” בטולדו בשנת 1449. אם עד ישו עם-ישראל נחשב לעם הנבחר, הרי מימיו שלו מאז נתפשה הנצרות כיורשת טבעית של היהדות. מכאן מי שמצטרף ועובר את מעשה-ההטבלה ואומר “אני מאמין” בפומבי, כחלק מובהק, ב נ פ ש ו , נהיה נוצרי. עקב הסיבות שציינתי, בטולדו נקבע כי זה לא מספיק שאדם יתחיל להתנהג כנוצרי, אלא בודקים את עברו “בבשר”, כלומר לא מספיק שברוחו הפך לנוצרי אלא אם בעברו, עד ארבעה דורות אחורנית, היה יהודי, לא יקבלו אותו כנוצרי מלא וימשיכו להגביל את צעדיו.

גירוש היהודים דווקא, מספרד, בא כיוון שהם סייעו לאנוסים לשמור על יהדותם. המחשבה של “המלכים הקתוליים”, פרדיננד ואיזבלה, הייתה כי אם יגורשו היהודים ינותקו האנוסים סופית מדתם הקדומה וידבקו בחוזקה בדתם החדשה. אכן כתב הגירוש, שנחתם בארמון האלהאמברה המפורסם
בגרנדה, מסביר במפורש שהגירוש הוא עקב הסיוע של היהודים “האומרים להם (לאנוסים) את דבר המאכלים אשר יאכלו
ואשר לא יאכלו ובדבר מועדי הצומות והחגים….”.

האינקוויזיציה
לפני הגירוש קרה בספרד צעד נוסף כנגד האנוסים- ב-1480, הוקמה ה”לשכה הקדושה”, היא האינקוויזיציה.
האינקוויזיציה, שפירוש שמה הוא “חקירה או בדיקה”, הוקמה למעשה בצרפת כבר במאה ה-13,
כנגד קבוצה שנקראה “אלביגנזים”, מהעיר אלבי, שהאמינו בנצרות שונה מזו של האפיפיור. הם הושמדו בקרבות אכזריים
אך הוקמה מסגרת בנצרות הקתולית שמטרתה הייתה לאתר ולבדוק אם מישהו בצרפת ממשיך לדגול בדרכם.
כשרבו השמועות בספרד על התנהגות “הנוצרים החדשים” השומרים בסתר על יהדותם, ביקשו המלכים מהאפיפיור רשותו להקמת מוסד כזה בספרד שיבדוק שמועות אלה. אחרי שנים של דיונים אכן הוקם הגוף.
חקירותיהם היו אכזריים ביותר. אמנם ברוח התקופה. אנו יודעים איך מלכים גדולים ונאורים, לכאורה, כגון איוון “האיום” ברוסיה או אליזבט הראשונה באנגליה, הורו לענות את מתנגדיהם. אפשר לומר לזכות האינקוויזיציה כי נתנו לחשוד לנסות ולנחש מי דיווח עליו. אם צדק שוחרר כי לא רצו שהם יהפכו זרוע לנקמות אישיות. אך אם היו יותר ממדווח אחד והחשוד זיהה רק אחד- המשיכה החקירה. החקירות היו קשות ביותר, הן נפשית ובוודאי גופנית וכל הגה ותנועה של הנחקרים נרשמו על-ידי פקיד שישב בצד.
“בזכותם” של אותם פקידים ותיקים מלאי-פרטים אנו יודעים כה הרבה על האנוסים ועל מנהגיהם כיום !
ערב הגירוש עצמו המירו את דתם עוד כשבעים-אלף אנשים. מהם אנשים מבוגרים שחששו מתלאות הדרך, מהם שלא רצו להפסיד מקומות-התעסוקה שלהם וחששו מהבלתי-נודע וחלקם שהתמקמו היטב וחישבו לעזוב את היהדות לצמיתות.
אני מבקש להדגיש- לא כל הנאנסים להתנצר שמרו על יהדותם. איננו יודעים כמה עזבו אותנו, מתוך רצון לנוחיות, בוודאי לאחר הקמת-האינקוויזיציה. ולא רק זאת- הייתה גם תופעה של “מומרים להכעיס” שהשתמשו ברקע היהודי שלהם כדי לנגח את אחיהם. לזאת אין הסבר אלא מחשבה כי אולי בכך חשבו לבצר את מעמדם ולקבל “נקודות-זכות” מסוימות בחברה החדשה אליה נכנסו. ניתן בהחלט להניח כי הרוב אכן שמרו בקפידה על יהדותם, וזאת לפי כמות הצאצאים אותם אנו פוגשים כיום, ואגיע לזה בהמשך.

לוח-זיכרון לנרצחי האינקוויזיציה בעיר קשטלו-בראנקו בפורטוגל.
החיים בפחד מתמיד
החיים השתנו לחלוטין. כבר אי-אפשר היה לנהוג בחופשיות יחסית. חוקרי ובלשי האינקוויזיציה היו בכל מקום וגזרי-הדין שלהם היו חמורים. ברוב העבירות העונש היה מוות בשריפה. עד הגירוש נשרפו רק בעיר הגדולה סביליה כ-800 אנוסים.
בפורטוגל, בה הייתה המרה-כפויה המונית כבר ב-1497 על-ידי המלך מנואל הראשון, התנצרה כל הקהילה בת רבבות אנשים. כך היה להם “קל” יותר להישאר יהודים-בסתר כיוון שתמכו אחד בשני. המגורשים התיישבו ברובם באזורי-הספר ההרריים קרוב לגבול עם ספרד, מתוך תקווה שהספרדים יתחרטו ויזמינו אותם לחזור. מיקום הכפרים באזורים מרוחקים גרמה להם לחשוב שהם רחוקים ממטה האינקוויזיציה. אך שליחיה הגיעו גם עדיהם.
עם גילוי אמריקה והתחלת ההגירה האזרחית אליה, הצטרפו למהגרים הרבה “נוצרים חדשים” מתוך מחשבה ששם לא תהיה אינקוויזיציה והם יוכלו לקיים את מנהגיהם בשקט. אך סניפים של המוסד האיום הוקמו מהר מאוד, אם בברזיל, במקסיקו, בפרו ובאורוגואי והרדיפות והשריפות נמשכו גם שם. האינקוויזיציה בפורטוגל הוקמה רק ב-1536 וזאת בשל מאמצים רבים וכסף רב שנתרם על ידי אנוסים לחצר האפיפיור, ובראשם כספו של פרנסישקו מנדס. זו, של פורטוגל, הייתה אכזרית ונוקשה אף יותר מאחותה שבספרד.
לא הייתה משפחה יהודית אחת שלא היה בה נרצח אחד לפחות. אנו עוקבים ויודעים על אם, למשל, שנשרפה במכסיקו, בן אחד שלה נשרף עשרים שנים מאוחר יותר בקואימברה בפורטוגל ונכד נשרף בליסבון תשע שנים אחר-כך. עבירות קלות יחסית כגון כיבוס החולצה היחידה של כורת-עצים ליד נהר קונגו באפריקה, מידי שבוע בערב שבת- גרמה להחזרתו לליסבון להישרף. אישה שהולשן עליה כי היא מקפידה בהמלחת-הבשר לפני הבישול, נשרפה.וכדומה, זאת לאחר עינויים קשים ונוראים שהמסכנים עברו כדי להוציא מהם הודאה מסודרת.

“מדרש השמות”
הנאנסים להמיר דתם היו חייבים לבחור לעצמם שם נוצרי ו”להיפטר” משמם העברי. כאן אנו יכולים להבחין בכמה קבוצות עיקריות:
הראשונה היא שמות נוצריים מובהקים כגון “האמונה הקדושה “(די סנטה פה), “של ישו”(די ז’זוס), “קדוש” או “קדושים”(סנטו, סנטוס) וכדומה. הקבוצה השנייה היא עצים ופרחים. מובהק הוא אוליביירה (עץ זית), פינטו (עץ מחט), פילנדריו (פרחוני) וכדומה. הייתה קבוצה של תכונות גוף כגון מוראו או מורנו (כהה פנים). קבוצה אחרת היא תרגום השם העברי לשם לועזי מתקבל על האוזן, או שם בעל צליל דומה. למשל “מתיתיהו” הפך ל”מטוס” או ל”מטוסיס”. היו כאלה שאימצו לעצמם את שם הסנדק המכובד שהיה איתם בטקס ההטבלה.
כיום, מתוך תיקי האינקוויזיציה, אנו מכירים מאות שמות שבעליהם אמורים להיות ממוצא מובהק של אנוסים. שמות אלה משמשים את הצאצאים כחלק מאימות הקשר שלהם לעברם היהודי. כיוון שאבותיהם נהגו להתחתן בינם לבין עצמם לרוב הצאצאים יש מספר שמות משפחה שכולם מצביעים על קשר לעם.
דוגמה לרשימת השמות

התקוממיות
האנוסים לא ישבו בשקט. הם התקוממו נגד הגזירות בדרכים שונות. ידוע על רצח מתוכנן של שליח המלכים הקתוליים לחצר האפיפיור במהלך הדיונים להקמת האינקוויזיציה. בעיר סביליה התארגנה חבורה של אנוסים בראשות בן-סוסן אלא שבתו, שהתאהבה בצעיר , נוצרי “ישן”, סיפרה לו וכל הקושרים הוצאו להורג.
ההתקוממות הגדולה ביותר הייתה כמובן של דונה גרציה מנדס, ישירות נגד האפיפיור פאולוס הרביעי, בשל הוצאת להורג של 25 אנוסים בעיר אנקונה שבאיטליה. היא הכריזה על חרם מסחרי וכלכלי על הנמל כדי לפגוע בחצר האפיפיור שנהנתה מהרווחים משם, בכיסה. החרם נפל בעיקר בשל מחלוקות, מוצדקות, בקרב כל המעורבים וגרציה ויתרה. אך תעוזתה הייתה עצומה.
אנוסים רבים תמכו באנטוניו שהיה הטוען לכתר פורטוגל ב-1580, מול מלך ספרד פיליפ השני. אנוסים השתתפו כפירטים, כן, פירטים, בים הקאריבי, בהם הרב יעקב קוריאל, כשותפים למאמץ להילחם בספרד, כעונש על הגירוש, בתפיסת הזהב ששדדו מדרום אמריקה.

נשות-האנוסים
אם אנחנו פוגשים כיום מיליוני צאצאים הממשיכים לשמור על מנהגי-היהדות, הרי זה בזכות האימהות המסורות, במשך מאות שנים. הגברים עבדו בדרך-כלל בחוץ ואף נסעו, לשם פרנסתם, לארצות אחרות. מי שנשאר בבית, גידל את הילדים, שמר על הכשרות וההתנהלות היהודית הכשרה, מי שסיפרה לילדים בבוא היום כי הם יהודים וחינכה והקפידה איתם על קיום המצוות- אלה היו הנשים. הן שטרחו להמציא מתכונים מיוחדים כגון נקניקיות מבשר עוף אך המדיפות ריח של בשר-חזיר, לטובת “השכנות הטובות” שתבאנה לרחרח בסירים. ויחד עם זאת הקפידו על המלחת הבשר בגלוי כדי לסלק עקבות הדם, חרף הסכנה. הן שקישטו את כל הבית באיקונות ובצלבים אך וידאו כי דמות הצלוב תהיה מופנית אל הקיר ותוסב על-ידי אחד הילדים רק כשאורחים עמדו להגיע. הן הקפידו על החינוך הנוצרי הטוב כולל תפילות לפני השינה ויחד עם זאת על לימוד הא-ב העברי ושינון התפילות היהודיות. הן שארגנו את החתונות הכפולות, הנוצרית בגלוי והיהודית בסתר. ומהן היו חכמות שהשיבו, בחכמה ובהגיון, לשאלות שהפנו אליהן נשים שונות, באין להן רבנים, בדור השני ואילך של הנאנסות.

עוד מנהגים
מנהגים יהודיים מובהקים אותם אנו פוגשים אצל הצאצאים גם כיום, ובהם כאלה שנוצרו בהמשך, הם:
מנהג מובהק לאנוסים, אותו מכירים גם יהודים רבים מגלויות שונות, הוא ההימנעות מספירת 3 הכוכבים עם צאת השבת. הם שמרו על השבת אך רצו לדעת מתי היא יוצאת. אם יצא מבוגר מחוץ לבית יבחינו בו השכנים. על-כן אימנו את הילדים לצאת. אך ילדים סופרים בעזרת-האצבע. סיפרו להם כי אם יצביעו מעלה תבוא קרן מהירח ותגרום להם לפצע שלא יחלים לעולם.
הדלקת הנרות מתחת לשולחן ועליו מפה רחבה או בתוך ארון-עץ קטן על הקיר או במרתף.
השכבת אדם נוטה למות כשפניו אל הקיר כדי שלא ידבר עם הכומר, אותו היו חייבים לקרוא לווידוי אחרון. כדי שלא יפלוט פתאום “שמע ישראל” ויסכן כל המשפחה.
הימנעות מכל-מה היוצר צלב- לא מניחים סכו”ם בהצלבה, אין מניחים רגל על רגל בהצלבה ואין לוחצים ידיים בהצלבה.
ניקוי הבית מהדלת פנימה. מיליוני נשים מטאטאות גם כיום את הבית מהמפתן פנימה ואוספות את הלכלוך במרכז החדר. זאת מכיוון שכאשר היו חייבים, עם התנצרותם, להסיר את המזוזות, טמנו אותן במפתן. ולא רצו להעביר מעליהן את כל הלכלוך של הבית. גם כיום ישנם גברים רבים בברזיל העוצרים בצאתם על המפתן, כורעים ברך כאילו לחזק קשירת-השרוכים ובאין-רואה מנשקים באצבעותיהם את הרצפה. כלומר את המזוזה.
על קבר של אנוס, “הידרו” וחצבו באבן צלב נוסף. קבר נוצרי רגיל יש צלב אחד עומד בראש המצבה ואצל האנוסים צלב נוסף חקוק בשכיבה, להפגין “דבקותם הרבה בנצרות”.

מצבות-אנוסים עם צלב מודגש נוסף.
הבתים מלאים עד היום באיקונות ופסלים ויחד עם זאת מפוזרים בכל מיני מקומות מוסתרים מפתחות בגדלים שונים. זה היה מנהג של מגורשי-ספרד שהביאו איתם את מפתחות-בתיהם מתוך מחשבה שיום אחד יוכלו לשוב אליהם.

צלבים מפוזרים בכל מקום בבית. צלב מעל המיטה אך דמות-הצלוב מוסתרת מאחור….
מפתח מוחבא במגירה
האבסורדים של האנוסים
עם כל זאת שהם נהגו בהיגיון רב ושמרו , ככול שיכלו, על עצמם ועל ילדיהם, אנו מכירים תופעה שאין יודעים מה טיבה. את בתיהם פנימה קישטו כבתים נוצריים מובהקים והנה מחוץ לבתים טרחו לקטום את פינות הכניסה ולא רק זאת, אלא סימנו את הקיר החיצוני ליד הדלת בצלבים מיוחדים, שונים מהצלב הנוצרי התקני. נמצאו עשרות רבות של צלבים מיוחדים כאלה, ומובהק בכך הרובע היהודי לשעבר של העיר גוארדה בצפון-פורטוגל. זה כל-כך מוזר ומפתיע. הרי הם טרחו להיטמע כאילו בתוך הנצרות. לוא רצו להפגין את דבקותם היו מסמנים צלב רגיל ומקובל ולא צלבים אחרים. והם לקחו איתם את המנהג לאן שברחו מן האינקוויזיציה – שוב חרטו את הצלבים המיוחדים. באין תשובה אני יכול רק לטעון שיש בכך מין התרסה גלויה כנגד הנוגשים בהם. אם מישהו יוכל להציע הסבר יותר הגיוני אשמח מאוד.
צלבים “מיוחדים
משקוף קטום
האבסורד השני הוא בתחום התפישה העצמית שלהם ביחס ליהדות.
אני רוצה לשוב ולהדגיש את מסירות-הנפש שלהם- הסבל היה נוראי. כול-הזמן חיו בפחד עצום. אין מקום מקלט להירגע. אפילו בתוך הבית, בו הועסקו אנוסים אחרים, אי-אפשר היה להיות בטוח כיוון שהיו מהם מלשינים. כל תנועת-יד, העווית-פנים כשבמקרה נשמע צלצול-פעמוני הכנסייה, מילה מיותרת או חסרה, היו יכולים להיות בסיס להאשמה בכפירה. ובכל-זאת התעוררו האנשים היקרים האלה כל-בוקר ואמרו לעצמם “אני ממשיך להיות יהודי”! כל-כך היה קל לברוח ולהיעלם. הרי היו להם שמות נוצריים. היו יכולים להגיע לאיזה כפר נידח בערבות מקסיקו או בקעות-קולומביה ולהיעלם. אך לא רק זאת שלא שמרו על-עצמם, בניגוד עצום לאינסטינקט הבסיסי של ההישרדות, אלא הכניסו ביודעין גם את ילדיהם לתוך אזור-הסכנה הזה. כי יכול אדם לומר לעצמו, “אני כבר לא יכול להתנתק מיהדותי. יתפשו אותי וישרפו אותי- ברוך דיין אמת. זה רצונו”. אך את ילדיו ירחיק לחלוטין מכל הנושא הזה. והם הקפידו. דור אחרי דור. למעלה מעשרים דורות, תוך כדי קיום האינקוויזיציה, שחדלה להתקיים ב-1821. מאתיים שנים אחרי זה, הצאצאים עדין שומרים על אותן מצוות ! עד-כדי כך היה המסר של האבות חזק.
והנה התחושה הפנימית הבסיסית של אותם גיבורות וגיבורים הייתה של צער והתנצלות, על-כי אינם שומרים מ ס פ י ק על יהדותם ! הם התהלכו תמיד בתחושה של חטא והתנצלות , לא כלפי הנצרות אלא כלפי היהדות ! על-כן בערבי-שבת, כשאב-המשפחה היה מגיע הביתה ממסעות-הסחר שלו, לא היו אוכלים בשר, שזה סימן למשהו חגיגי, אלא דג או אף מסתפקים בירקות בלבד. אותו דבר לגבי ארוחת-השבת. גם אותה היו עושים לעיתים עם ירקות בלבד. מכתבי-אנוסים אנו מוצאים לא-פעם בקשת סליחה ומחילה על-כי במהלך נסיעותיהם נאלצו הגברים לאכול, מידי פעם, אף בשר חזיר.
ואם אני עוסק במצבם הנפשי של האנוסים- אזכיר גם את הכמיהה לבוא המשיח, מישהו שיוציא אותם מתוך המצב הקשה הזה. ועל-כן הם שמחו וצהלו כל-כך עם הגעתו של דוד הראובני לליסבון, בשנת 1526, בחשבם, לאור לבושו הלבן-כולו והתנהגותו האצילית, כי הוא-הוא המשיח שבא להצילם.

המשך הדרך
כפי שכתבתי הם התיישבו באירופה במיוחד בערי-הנמל לצורך פרנסתם. בתי-כנסת הקימו לעצמם במרתפים והשתדלו מאוד לשמור על יהדותם בסתר. אלא שקשה מאוד היה לשמור על כך או שהיעדר האינקוויזיציה במקומותיהם גרמה להם לחוסר זהירות. בכל-מקרה, גם אם זהותם היהודית נודעה, משקלם כסוחרים מוצלחים ותרומתם הרבה לכלכלות מקומות-מגוריהם, גרמו לעצימת-עיניים בקרב השלטונות. כך כדוגמה בעיר באיון בדרום צרפת, רובע האנוסים התכנה “סן אספרי”, “רוח-הקודש” אך הניחו להם לחיות. אנו מכירים את “בית-הכנסת הפורטוגזי” באמסטרדם שהוקם אחרי שהקהילה הוציאה עצמה בגלוי תוך “שיבה ליהדות” באפן רשמי.
האנוסים ניצלו את מעמדם הדו-צדדי כהלכה. ברצונם השתמשו בזהותם הנוצרית ובשמם הנוצרי, ויש רבים מהם שאף הסתכנו וחזרו לתוך ספרד המאיימת. כך ישבו כאנוסים בעיר ליבורנו באיטליה ובעיר איזמיר בתורכיה וערים אחרות. ברצותם הופיעו בקהילות ישראל בשמותיהם וזהותם העברית.
בוונציה היה קיים מרכז להשבת האנוסים לדת וגם באמסטרדם היה, מאוחר יותר, מוסד דומה. אלא שהאנוסים, שהתרגלו לחיות כיהודים מלאים, כפי שיכלו, ללא מילוי כל המצוות ובהן המילה (במקומה הסתפקו בהקזת-דם סמלית) לא ראו לעצמם חובה לשוב אל כל המצוות והתקנות המחמירות. נוצרו קונפליקטים אך לא אעמיק בזה.

הצאצאים כיום
נושא “האנוסים” קיים וידוע ולפחות במשך מאה וחמישים השנים האחרונות. נערכו ונערכים מחקרים אקדמיים רבים אודותיהם ונכתבו לא מעט ספרים , רובם עיוניים וחלקם דמיוניים. למשל “בית-אגילר” של הרב להמן או “עמק הארזים” של גרייס אגילר, בת אותה משפחה.
בתקופה זאת התגלו גם אנוסים בפועל- בהגיע צבא נפוליון לצפון-פורטוגל הם גילו את הכפרים הנחבאים בצפון ובמזרח פורטוגל והייתה כוונה ל”הוציאם לאור” אלא שגירוש הצרפתים והחזרת המלוכה מנעו כל שינוי. בתום מלחמת- העולם הראשונה חזר לארצו קפיטן פורטוגלי שהשתתף בקרבות בצרפת שם גילה במקרה את עברו היהודי, בארו-באסטו. גם הוא הגיע לכפרים בצפון-מזרח פורטוגל והתחיל לעורר את האנוסים לשוב ליהדות. אלא שהדיקטטורה של סאלאזאר לא אהבה את התנועה וראתה בה מרד, הוציאו את באסטו מהצבא תוך שלילת דרגותיו ואיימו על האנוסים כי יחדלו מכל פעולה. הם חזרו והסתגרו. באותה תקופה בערך הגיע מהנדס יהודי-פולני בשם שמואל שוורץ אל הכפר בלמונטה בפורטוגל וכתב על האנוסים שמצא שם. בן דורו העיתונאי בנימין מינץ, שיותר מאוחר היה לחבר בכנסת שלנו, גילה גם הוא אותם ודיווח עליהם לעולם. אלא שהדיקטטורה כל כך הפחידה אותם, מעבר לפחד שהפך גנטי מפני האינקוויזיציה במשך מאות שנים, עד כי הם חזרו לבתיהם ולמסתורם.
בשנים האחרונות חלה תופעה חדשה ומרתקת בעם היהודי- בסיוע האינטרנט רבים מגלים כי המנהגים אותם הם שומרים קשורים לעברם היהודי. והם מתרגשים מכך. האינטרנט מלא סיפורים אישיים איך היה הגילוי ואיזו התרגשות הוא גרם. אני מחובר כיום בפייסבוק לכ-120 קבוצות שונות העוסקות בעבר היהודי, במנהגים הדתיים ובמיוחד בקשר למדינת ישראל.
אני רואה בכולם אחיות ואחים ושואף לפעול להשיבם באופן מלא אל העם שלנו.
גיורא ברק
ראש העמותה “הלפיד שבלב”, העמותה לקירוב צאצאי-האנוסים לעם